פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: על גדר ההפרדה בין חילונים לדתיים, שמאלנים לימנים

      על החומה בבי"ס בבית שמש שניצבת כעדות לחוסר היכולת שלנו לדבר ולהביט האחד בשני. על אלונה קמחי שלמרות שהיא יודעת את כוחן של המילים היא איחלה לשריפת העיתונאי טננבום. והמלצה על ספר שיעזור לנו לצאת לדרך חדשה. יונתן ברג מסכם את השבוע

      אירוע השבוע: חומת ההפרדה החינוכית

      ההורים החילונים נלחמים על בית הספר: "הצבת החומה - בריונות" (עומר מירון)
      (צילום: עומר מירון)

      הנה עוד דרך להתחיל את שנת הלימודים- להיכנס לבית הספר ולגלות חומת הפרדה גבוהה, מהצד האחד תלמידות חרדיות ומהשני – תלמידים ותלמידות חילוניים. הוויכוח והמאבק מסתכמים, כמו תמיד, בכמה ילדים שילמדו במהירות את המילה המתאימה ביותר לישראל של ימינו- קיטוב. ושוב, כל הגאונים בסיפור בטוחים שהצדק נשפך להם מהכיסים. האמת? יש פה טיעונים מלאי משקל לכל צד- הצורך בכיתות והעובדה שהן עומדות ריקות, ומצד שני, ההומוגניות של בית הספר, המחטף באישון לילה, תחושת הרדיפה וההתעמרות של ראש העיר החרדי, אבל התוצאה, התוצאה! איך כל זה הסתיים בחומה שניצבת כעדות לחוסר היכולת שלנו לדבר ולהביט האחד בשני.

      פרשת השבוע, פרשת "כי תצא", מלאה במצוות ובהוראות, החל מדיני מלחמה, דרך דינים ומצוות הקשורות למשפחה ועד מצוות הקשורות ליחסים בין אדם לחברו ולצד חברתי. מצוות רבות בפרשה- לקיחת משכון, הלוואות וריבית, השבת אבדה, הלנת שכר ועוד, מבקשים לעצב חברה שבתוכה ההגינות והשקיפות, השוויון והדאגה לחלש משמרים ומעצבים אקלים של קרבה ושקיפות, של דיוק ושיתוף. אבל ההיסטוריה הולכת ודוהרת ומביאה לפתחנו כל הזמן דילמות חדשות , מאבקים חדשים ומתחים שלא ידענו. החברה הישראלית, כפי שהיא מצטיירת פוסט- צוק איתן, היא חברה שאינה מסוגלת לעצב שום סוג של היגיון ודיאלוג, היא אינה יודעת לדבר אלא לפעול, לפעול מהר וחזק, להכות, או לקלל, או לגנות, או לבנות חומת הפרדה אנטי- חינוכית בלב בית ספר.

      איך הגענו למצב הזה? הרי זו השאלה שאולי גם תוכל לספק לנו את המענה איך נוכל לחזור לשפיות. אז הנה, בית הספר מעניק דוגמה מצוינת- פשוט לדבר. אתה צריך כיתות ויש כיתות ריקות, תתקשר למי שהכיתות תחת חסותו. אתה מקבל את הבקשה הזאת? תהיה נדיב, תבהיר שזו לא תחילת הסוף של בית הספר, שלא תוותר על דרך החיים שלך, לא בבית שמש ולא בשום מקום. אבל אנחנו מתנחלים ושמאלנים, לאומנים ואנרכיסטיים , חילוניים ודתיים, עשירים ועניים, אשכנזים וספרדים, תל אביבים ותושבי הפריפריה, טבעוניים וגרגרנים וכל קבוצה יודעת להתקשר רק לרשימת הטלפונים הסגורה שלה, להתחמם ביחד בצדק המוחלט, ואז לצאת באישון לילה ולהקים חומת הפרדה.

      דמות השבוע: אלונה קמחי

      אלונה קמחי (יח"צ , אריאל ון-סטרטן)
      (צילום: אריאל ון-סטרטן)

      הנה דוגמה חיה למה שנכתב בחלק הקודם. עיתונאי בשם טוביה טננבאום הצליח לעורר שוב את החיבה הבלתי נשלטת בין השמאל והימין. הוא כתב ספר בשם "תפוס ת'יהודי" שמבקש להציב את השמאל והמנהיגים הפלסטיניים במערומיהם, אבל על הדרך גם מכניס לימין הקיצוני. אז הנה, הצליח לו, אלונה קמחי, סופרת שאני מאוד אוהב, והאמת גם דמות פייסבוק רעננה ולא שגרתית, עם עולם רוחני ותרבותי בעל עמוד שדרה, פרסמה סטאטוס שקורא , בדרך שנונה אולי, לרצח של אותו טננבאום: " את הטננבאום הזה הגיע הזמן לעלות על המוקד", כך קמחי כתבה ואף נדבה חברים שלה בלוד לביצוע ואת החולות של ראשון בתור אתר קבורה (כמה סטראוטיפים על הדרך).

      הבעיה המרכזית, שקמחי רק נציגה שלה, היא שאיחולי מוות, חנק, שריפה וסקילה הפכו לדבר של מה בכך, לברכה לגיטימית לכל מי שלא מתיישר בדיוק על פי החליל האידיאולוגי שלך. מה החטא הנורא כל כך של טננבאום? כתיבת ספר? ביקורת על הדעות שקמחי מחזיקה בהם? האם חטא שכזה- כתיבת ספר- הוא עילה למוות? לצערי קמחי מעמידה פה את טננבאום לצד סלמן רושדי ורוברטו סביאנו, הראשון נרדף על ידיי האסלאם הקיצוני והשני על ידי המאפיה של נאפולי. דווקא קימחי, סופרת מוכשרת בעצמה, צריכה להירתע פי כמה מאמירה כזו, דווקא בגלל העובדה שהיא יודעת את כוחן של המילים, כוח של דמיון וחלום וריפוי ומאידך של אלימות, דמגוגיה והרס.

      המלצת השבוע: הספר " סוף הדרך: מותה של מדינה" מאת צור שיזף

      צור שיזף צו פיוס (מערכת וואלה! NEWS)
      צור שיזף (צילום: מערכת וואלה)

      הפעם אני חוזר בהמלצה לספר שיצא כבר ב-2007, וספר קודר במיוחד. הסופר והטייל צור שיזף, דמות אמיצה ויצאת דופן במרחב שלנו יצא למסע לאורכה ולרוחבה של הארץ. הוא חזר עם מסקנות עגומות על התכנון הממסדי הלקוי, על החמדנות, הפניית העורף לנוף, על האלימות והתחושה שאין שום מחשבה על העתיד. שיזף מבין את המקום הזה לעומק, מהרגליים, ויכול לשרטט אפילו את הכרוניקה של כביש בודד, שעומד כצלקת על פני הארץ. ולמה לקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו? כי בכדי לצאת לדרך אחרת אנחנו חייבים להכיר את ההרס, את הטעויות, בדיוק כמו בפסקה הפותחת את הרשימה הזאת.