עוד סבב ארוך של ד"שים בצורת לייקים שלחתי עכשיו ואני חייבת להודות שכמות הציצים שרצים לי בדף הבית, גורמים לי לכתוב את זה. לא יודעת מה דעתכם בעניין אבל אני מרגישה סופר שוויון וסופר אישה דווקא כשלא רואים לי את הציצים, הפופיק והתחת כל היום (וסליחה אם זה נשמע בוטה).
הייתי פעם בעניין ומי שמכיר אותי מהעבר זוכר את המחשופים, המכנסיים הקצרים והשיער המתבדר ברוח ואולי גם את השריקות והגסויות של גברים חסרי מנוח - משהו שתמיד היה מטרד. אז לא היו לי התובנות שיש לי היום. אבל הנה אני כאן ואני כותבת את תחושותיי בלי קשר לזה שאני דוסית, כי הנתונים ברוך השם נשארו ומחשופים יכולים להלום אותי גם עכשיו וכנ"ל גם שיער מתבדר ברוח. אבל בלוק של היום בניגוד לעבר, אני מרגישה הרבה יותר חזקה מול גברים כאישה.
עוד בוואלה! יהדות:
טוביה טננבום: "אנחנו הבאנו את דעא"ש - אנחנו"
בי"ס מעורב: החינוך הממלכתי דתי בתפארתו
"מלחמת קודש נגד גזירות הגיוס"
אני מרגישה יותר מוגנת ויותר נשית דווקא כשאני לא מנפנפת בדגלי האיברים המיניים שלי לכל דורש. וזה לא שיש לי בעיה עם מיניות, אני פשוט מאלו שדוגלות שיותר חשוב להרגיש אישה ולהיות יפה מתחת לבגדים. והגישה הזו גם גורמת לי להרגיש ווינרית מול גברים שלא יודעים מה יש מתחת.
בפגישות עבודה או עם חברים מאוד נח לי. אני מרגישה שמכבדים אותי ומקשיבים לי הרבה יותר מפעם, כשהציצים שלי היו מונחים כגשר בלתי מדוברר ביני לבין בן שיחי ואני מרגישה גם הרבה יותר חופשיה. אז אני לא יודעת מה הקטע של להריץ כאן כל היום תמונות "טייק מי נאו" של ציצים וכאלה בפייסבוק... אותי זה לא מפיל מהכיסא וזה אפילו לא נראה לי פמיניסטי. זה פשוט נראה לי קצת עלוב כי אם הכל גלוי לכל עובר ושב מה נשאר לך לעצמך או למי שאת אוהבת?
כמובן שמבחינה ליברלית אין בעיה תמשיכו לנופף כאן ציצים חופשי ומי שלא רוצה לא יראה אבל פשוט תדעו שזו פגיעה ישירה בעיני, למה שאני מכנה נשיות או אולי בעצם... כבוד נשי.
את מה שקראתם כעת, כתבתי אתמול כששורת מחשופים וחזיות ריצדה לי בדף הפייסבוק. מעניין שבמאה עשרים ואחת נשים פרטיות וגם אתרים ובלוגים, מקדמים את עצמם באמצעות הבלטת האיברים המיניים של האישה. אני ממש לא קוראת לזה שוויון. אני חושבת שזה סוג של הזניה של המין הנשי וחפצון. ושלא תטעו. אני מעריכה אסתטיקה וחושבת שהארוטי באמנות הוא הנשגב (כשהוא מגיע עם מהות) אבל יש הבדל עצום בין זה לבין דף הבית שלי בפייסבוק. אז רגע לפני שהתפרצתי לשאול - חברות מה קורה לכן? רגע לפני שהזהרתי, חברים תעצמו עיניים. רגע לפני שנזעקתי - גיוועלד! נזכרתי שגם אני... הייתי שם. נכון שעברו הרבה מאוד שנים אבל הייתי וזאת עדיין אני.
אז רציתי להגיד את זה ככה הכי פשוט והכי כנה. אני לא חרדית מבית ולא באה עם יומרות גדולות, צדקנות או הטפה וגם מה לעשות שאותי המילה ציצים לא מבהילה. גדלתי עם שניים כאלה וזה הדבר הכי טבעי שיש אבל ממש לא הייתי רוצה שיפלשו אליהם גברים לא רצויים וזה מה שרציתי להגיד ממש בלי קשר ליהדות.
נתחיל מזה שאני שונאת צביעות. מי שחושב שהטונים של הקריינות הפנימית שהורגלת אליה במהלך החיים תשתנה לפתע בגלל אנשים, לא יפגוש את זה אצלי. אמנם חזרתי בתשובה בראשית שנות העשרים שלי והבית שלי כיום הוא ברוך השם בית שומר תורה ומצוות אבל אני מרלין ובקריינות הפנימית שלי נשארתי מרלין. רק בוארציה אחרת. הוכחה לזה הוא השם הקולנועי שלי שלא גרע ולא הוסיף.
השפה שבה אני אומרת את הדברים לא נוקטת צד. לא תמצאו אותי מתחנפת לא לחרדים ולא לחילונים אלא סתם תשמעו אותי. בועטת, שואגת, מחבקת. אני גם לא מייצגת כלום רק את מרלין החרדית שיש לה לפעמים קצת מה להגיד לעולם שהיא באה ממנו וקצת מה להגיד לעולם שהיא באה אליו.
מדי פעם כשאני מרגישה שהתובנות שלי יכולות להועיל במשהו אני ככה משרבטת את זה בפייסבוק. ככה אני גם מגלה אם יש משקל למה שאני חושבת או לא. אני אולי החרדית הכי מצחיקה בקטע הזה. מצד אחד יש לי פלאפון כשר ומצד שני דף פייסבוק פעיל. המרחב של הפייסבוק הוא כמו יקום מקביל או חלון הצצה ליקום המקביל - שמבחינתי מזכיר מאוד את היקום בו גדלתי ולכן לא זר לי.
השפה שלי לא יומרנית וחשופה ולכן לא כל החרדים ירגישו איתה בנוח ובאותה מידה גם לא כל החילונים. כולנו בני אדם ומשענת הסטריאוטיפים מאוד נוחה לנו. גם לחרדים וגם לחילונים נוח לתייג בעלי תשובה למשבצת מאוד מסוימת ומה לעשות. לא בא לי. לא בא לי שיתייגו אותי (ואיזו חרדית אומרת לא בא לי?) אז הנה יש אחת כזאת.
הכותבת היא חרדית, תושבת ירושלים וחברת מועצת הקולנוע
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו
המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד