השתגענו לגמרי: "כת הגאולה" ו"החתונינט"

על "כת הגאולה" מבית היוצר של הקהילות הסגורות, שדרדרה נשים לזנות תוך שימוש בהסברים רוחניים מופרעים. על החתונה של נינט שהפכה לאירוע תקשורתי חסר פרופורציות והמלצות על ספרי שירה חדשים. יונתן ברג מסכם את השבוע

יונתן ברג

אירוע השבוע: "הכת" בקריית ארבע

דוד דבש (צילום: נועם מושקוביץ')

אירוע השבוע הקודם: חומת ההפרדה החינוכית

השבוע היינו עדים לעוד פרשייה עגומה מבית היוצר של הקהילות הסגורות, הכוחניות הנפשית והניצול. הפרשייה בקריית ארבע, עם הקבוצה הסגורה שניצלה ודרדרה נשים לזנות תוך שימוש בהסברים רוחניים מופרעים, שמזכירים תקופות בעייתיות בהיסטוריה היהודית, היא תמונת מראה של הכאוס השורר במרחב הרוחני. כל כך הרבה כיוונים, זרמים ותפיסות עולם, כל כך הרבה השפעות, וכמעט שום דבר נורמלי. אנחנו מזדעקים שדבר כזה קורה, אבל כנראה שמתחת לפני השטח, בימים אלה, יש דמויות נוספות שמנצלות כריזמה, כוחניות וידע בכדי לפגוע בסביבה. הבעיה המרכזית, כך נראה, היא שאנחנו מוכנים להביט בתופעות כאלו רק כשהם מדממות וצהובות, רובנו, בהכללה, מביטים לצד השני מול עיוותים כאלה, נותנים להם להתפשט, ומצקצקים מול הכותרת, שבאה אחרי ההרס.

בפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", אנחנו מוצאים את פרשיות הברכה והקללה. העם מתחלק בין הר גריזים והר עיבל, ושומע שם את המילה "ארור" שוב ושוב: סדרה של חטאים וכשלים מוסריים, הקללות ומולם, את הברכה, האפשרות לשבת בארץ מתוך סולידריות חברתית, דאגה לאחר וחיפוש אחר שלום. הקללות הן בסופו של דבר, ניסיון כוחני קצת, לבנות קוד מוסרי משותף לעם כולו, להפוך את העם לרגיש מול כשלים כאלה, להתריע, להזהיר. ללמד את העם להיות שותף לא רק ברגעים של רווחה ושגשוג, אלא גם ברגעים של כישלון ובתיקון אחריו. הברכה והקללה נאמרים עם הכניסה לארץ, כלומר- ההבנה שברגע שאתה ריבוני, בעל שליטה וכוח, בעל מערכות משותפות, אתה מועד יותר לגידולים שוטים, ואתה מחויב להתמודד עמם.

וזו אולי הבעיה האמיתית: אין לנו, כחברה, קוד מוסרי אחיד, כזה שהוא משותף לכלל חלקי האוכלוסייה. קווים שאותם לא עוברים- לא אלימות, לא ניצול מיני, לא לראות עוני ומצוקה בלי לעשות דבר. העובדה שהחברה שלנו מלאה בכל כך הרבה גוונים, תתי- קבוצות ולבוש שונה הופכת כר פורה לצמיחה של חברות מעוותות, של תאים קיצוניים. אנחנו פוטרים מראה בעייתי בכך שאנחנו לא מבינים את צורת החיים של האחר, מתעלמים ממה שהוא בסיסי לכולנו, ללא הבדל דת וגזע ותפיסת עולם- פגיעה היא פגיעה, הרס הוא הרס. אני מתקשה להאמין שהתושבים בקריית ארבע לא ראו, אבל אולי זה בדיוק מה שהם אמרו לעצמם - שזו דבקות דתית או חסידות משונה - ואנחנו אומרים לעצמנו משפטים כאלה, בווריאציות שונות, כל הזמן.

דמות השבוע: נינט

(צילום: ניר פקין)

דמות השבוע הקודם: אלונה קמחי

והנה לנו עוד חוסר שליטה ישראלי. החתונה של נינט הפכה לאירוע תקשורתי חסר פרופורציות, שידורים חיים, דיווחים, כתבים שמחרפים את נפשם, מומחים לאופנה ולמוזיקה ולריקוד ולמזג אוויר ומה לא. נינט בחורה חמודה, ההצלחה שלה מציגה באמת איזה סיפור סינדרלה שובה – לב, אבל מכאן ועד לאובססיה המציצנית הזו יש מרחק עצום. הפכנו אותה לדימוי, ואנחנו ממשיכים להכניס אוויר לדימוי הזה, כשהאבק ישקע, והאוויר ייצא, גם נינט עצמה תשלם מחיר על הטירוף סביבה. הבעיה העמוקה באמת היא ההתרגלות, אנחנו מרגילים את עצמנו לחשיפה מוחלטת, מעלים את כל מה שקורה בזמן שהוא קורה, מחפשים כל הזמן את האור, צריכים להיות במרכז, לקבל לייקים, תגובות, רק ככה אנחנו יודעים שיש לנו דופק- נינט והחתונה שלה הם רק תמונות מראה.

קחו למשל את תרבות החתונות שלנו, איך הגענו למסיבות המוגזמות, הצעקניות והבזבזניות האלו? מדוע כולנו צריכים להיות כוכבים ולו לערב אחד? השמלות, האולמות, הלהקות, הזיקוקים והמסוקים, המצלמות, כולם שם כדי לחקות איזה דימוי הוליוודי שחוק ומלא קיטש . כולם מוצאים את מעט הכסף שיש להם על עמידה ברף מדומיין של זוהר ופאר. נינט והחתונה שלה היו בדיוק זה, הצימאון שלנו למה שגדול מהחיים, לשיירת המפורסמים, חלקם כאלה שההישג שלהם מסתכם בגנטיקה טובה, לרכילות ולפאר. צמא שמוביל אותנו להיות צרכנים כנועים של מי שמשדר לנו את התמונות ואז מבקש למכור לנו את החיקוי שלהם, בעבור החתונה שלנו.

המלצת השבוע: ספרי שירה חדשים

עד קיסר בערב שירה של "ערספואטיקה" (צילום: גנדי שקולניק)

המלצת השבוע הקודם: הספר " סוף הדרך: מותה של מדינה" מאת צור שיזף


לצערי, רוב הציבור רחוק מהשירה, אבל באותה מידה שהשירה מתרחקת מהציבור היא הולכת ותוססת , מתמלאת בקולות חדשים, בספרים מצוינים ובתחושה של התפתחות ואיכות. אז הנה כמה ספרי שירה חדשים שכדאי לכם להניח עליהם את היד, פנקו את הנפש לפני החג: דנה לובינסקי הוציא ספר ביכורים בשם "בלי ברית, בלי מילה" (עם עובד) ותהל פרוש הוציא גם ספר ביכורים בשם "בצע" (הוצאת מוסד ביאליק) שתיהן משוררות עם אינטנסיביות לשונית ועולם דימויים מיוחד ומרתק. אילן ברקוביץ' הוציא את הספר "חרוזים" (הוצאת אבן חושן) שמסיים את טרילוגיית השירה שלו ומציג את הקול המוכר שלו- נטוע בעברית, מוזיקאלי מאוד ובעיקר מלא חום כלפי העולם.

רועי חסן הוציא את "הכלבים שנבחו בילדותינו היו חסומי פה" (הוצאת טנג'יר) ועדי קיסר את "שחור על גבי שחור" (הוצאת גרילה תרבות). שניהם ספרי ביכורים של משוררים בעלי תודעה חברתית מפותחת, יכולת להשתמש בשפת יום יום בשירה ולהט שמניע את השירה, וליאל אלכסנדרה אדמון הוציא את "תבוא אחרת" (הוצאת קשב), ספר ביכורים מרגש על הגירה, התבגרות נפשית וקריאת שירה, ספר שרואים שמי שכתב אותו יודע גם לקרוא: התכונה הכי חשובה למי שרוצה לכתוב שירה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully