סיכום שבועי: הגיעה העת לערוך דיון על עתיד ירושלים

אירוע השבוע הקודם: הוויכוח על בתי הספר המקצועיים

על עיר הבירה שלנו עובר שבוע קשה במיוחד, וירושלים היא מיקרוקוסמוס של הישראליות כולה. פיגוע הדריסה הנורא, המהומות המתמשכות שהתגברו אחרי הפיגוע, ועכשיו ניסיון ההתנקשות בפעיל הימין יהודה גליק וחיסול המתנקש. אבל המהומות הללו רק הגבירו את הלהבות שהיו שם כבר זמן רב, עדות לתחושת חוסר התקווה של כולנו. בסופו של דבר, אין ברירה אלא לערוך דיון נוקב וקשה על עתידה של ירושלים ועל מקומה בסכסוך הישראלי- פלסטיני.

נכון, דיון כזה יעורר את השדים כולם, אבל עד שלא נעשה אותו נגרום לאלימות לצבור כוח ותנופה. לא ברורה ההימנעות שפוקדת את כל שדרת ההנהגה שלנו. כל כך הרבה דיבורים, מכל צדי הקשת הפוליטית ובלי שאף אחד יציג עמדה מגובשת וסופית. כל מה שאנחנו שומעים הם נבואות זעם, עיסוק בתפקוד העירייה בשכונות מזרח העיר, מאבק קולני של קיצוני הר הבית מצד אחד וקיצוני הר הבית מן הצד האחר.

בפרשת השבוע, "לך לך", שהיא במובנים רבים הפרשה שבה מתחיל סיפורה של היהדות וסיפורה של ירושלים, אנו מוצאים את אחד הפסוקים המכוננים של תפיסת העולם היהודית: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". האמירה האלוקית הזו חרותה בלב ליבה של היהדות. פירושה הנצחי היא ההוראה לבחון תמיד את עולמך, את נתוני החיים שלך, את הסביבה והמשפחה ותפיסת העולם הרוחני והמוסרי. לא רק אברהם, כולנו מצווים לא לקבל שום דבר כמובן-מאליו, אלא לבחור. לבחור בדרך החיים, לבחור את מערכות היחסים, לבחור בערכים המוסריים והרוחניים.

אם יש דבר מה שחסר בסדר היום שלנו, ובעיקר בסדר היום של מנהיגנו ומנהגי שכנינו, היא הבחירה. נדמה שכולם מרוצים "מניהול הסכסוך". מהתאטרון שבו לא לוקחים הכרעות, לא מתקדמים, לא בוחרים אלא ממשיכים יום אחר יום לכבות שריפות ולהצית אחרות. אבל חוסר הבחירה הוא תמיד מה שמזין את ההסתבכות והעמקת הקרע והסכסוך. אם אתה לא מחליט, אתה ממשיך להתפתל עם הקולות השונים עד טירוף.

במקום להתייחס למצב בירושלים כגזרת גורל. להחריף עמדות ולהגביר אלימות. לרדוף אלו את אלו, לשחרר הצהרות תוקפניות, למקד את הוויכוח בעלייה של יהודים להר הבית - בואו נצעד צעד קדימה. שמנהיגנו יעמדו באומץ וימסרו לנו ולעולם את עמדתם לגבי מזרח- העיר ולגבי המקומות הקדושים. מה הקווים האדומים ומה נתון לדיון. מנהיגי הציבור הפלסטיני צריכים לעשות אותו הדבר- לשרטט בדיוק את קווי הוויתור שלהם וקווי חוסר-הפשרה.

ברור שהכרזה כזו תביא אותנו לעימות גלוי וחריף. האם אברהם לא ייצר סכסוך קשה עם חייו כשיצא לדרך? האם לא עמד באומץ מול חייו ומשפחתו? האם לא קרע קריעה גדולה ממה שהיה בטוח ומוכר בעבורו? העיר העתיקה צריכה להיות אזור בין-לאומי חופשי שינוהל על ידי וועדה משותפת של כל הדתות, הרחק מדגלי המדינות. רעיון נועז, אבל אולי פתרון לסכסוך הלא- נגמר.

דמות השבוע הקודם: המטייל שניצל ועזב את תמר אריאל

אני שמח שתמכתי בטור הזה בבחירתו של רובי ריבלין לנשיא. יום אחרי יום הוא מצדיק את הבחירה בו, ומצטייר כדמות השפויה ביותר במערכת הציבורית שלנו. יש לו הדר שכבר חשבנו שאיבדנו, שילוב נכון בין פשטות לתבונה, בין אומץ לחיי יום יום, בין משחק כדורגל עם ילדי השכונה לביקור המכונן שערך השבוע בכפר –קאסם. הנאום שנשא שם ובו הכרה והבעת צער וחרטה על הטבח שאירע בכפר-קאסם בימי מבצע קדש היה נקודת ציון ביחסי היהודים-ערבים אזרחי ישראל (לפחות כך אני מקווה). הנאום הזה היה צריך להגיע מזמן, וטוב שהנשיא נחלץ לעשות את זה בשם כולנו.

הנאום הזה מסמן לכולנו צורך הכרחי: להכיר בעבר, במעשים הקשים שעשינו האחד לשני, אם הם במעגל המשפחתי ואם הציבורי ואם בין העמים, להכיר ולדעת להתנצל כשצריך. אין תרופה טובה יותר לסכסוך ועימות מאשר הכרה בעבר ושיחה עליו. נדמה שאנחנו כל כך שקועים בהווה המהיר וחסר המנוחה שלנו שאנחנו לא מצליחים להביט לרגע על העבר שלנו, ודרכו על העתיד שלנו, ולעצב את העתיד הזה ממקום נקי ופתוח. התגובות שקיבל הנשיא לאחר הביקור בכפר קאסם הן תמונת מראה עצובה על החברה שלנו ועל היחס שלנו לאומץ ציבורי ולניסיון לעצב מרחב ציבורי מתוקן וכנה יותר. הגידופים שהנשיא ספג הם בסופו של דבר גידופים על כולנו וכך צריך להתייחס אליהם. ריבלין הוא דמות שמייצגת את כולנו ומי שמקלל אותו מקלל אותנו.

המלצת השבוע הקודם: שבת ישראלית

הנה עוד דמות שהלכה קדימה, לעבר העתיד, ולצערי עזבה את עולמנו. הרב פרומן היה ידוע כאיש של מילים, הכריזמה והחום שלו הפכו את הנוכחות שלו לכובשת. עכשיו נותרנו עם המורשת. הספר "שחקי ארץ", הוא אוסף ראשון של כתבים של הרב פרומן על הנושאים המגוונים שעסק בהם, נושאים פוליטיים, חברתיים ורוחניים. הספר מלא בתכונות שעיצבו את דרכו המיוחדת של הרב פרומן- אומץ ואנושיות, חסידות ופשטות, תהייה ושאלה ותקווה לשינוי. דווקא בשבוע כזה, בעודנו בוערים ומתוחים, כדאי לקבל קצת תקווה מהאיש הגדול הזה.