מה אברהם אבינו היה חושב על המקובלים?

פעמים רבות אנו עדים לכך שבני אדם מסתדרים היטב זה עם זה בתנאי דחק ומצוקה, אולם נוטים להתעמת דווקא בתנאי רווחה. תופעה זו מתגלה לעיננו כבר בראשית דרכו של אברהם אבינו. הסיפור הראשון על אברהם בארץ ישראל הוא "ויהי רעב", והסיפור השני: "ויהי ריב". בעת הרעב, ובמהלך הנדודים הקשים למצרים ובחזרה, לוט הולך עם אברהם והם מסתדרים להפליא, אולם בסיפור השני התורה מתארת כיצד ברכת ה' לאברהם התגשמה: "ו?א?ב?ר?ם כ??ב?ד מ?א?ד ב??מ??ק?נ?ה ב??כ??ס?ף ו?ב?ז??ה?ב... ו?ג?ם ל?לו?ט ה?ה?ל?ך? א?ת א?ב?ר?ם ה?י?ה צ?אן ו?ב?ק?ר ו?א?ה?ל?ים" (בראשית יג, ב, ה). כאן מגיעה התוצאה המפתיעה: מריבה פורצת בין הרועים, והיא מאלצת את אברהם להיפרד מאחיינו.

לדעת חז"ל המריבה בין הרועים נבעה מחילוקי דעות בעלי אופי עקרוני ורעיוני. פירוש אחד במדרש טוען שהוויכוח שהתגלע עסק בשאלה מוסרית-משפטית: "לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל". הסבר אחר סבור שהסכסוך נשא אופי לאומי-טריטוריאלי שנסב על שאלת ירושת הארץ: רועי לוט היו "אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו".

אולם, התורה לא מגלה לנו על מה רבו, אלא מסתפקת בתיאור עובדתי שאומר: "ו?ל?א נ?ש??א א?ת?ם ה?א?ר?ץ ל?ש??ב?ת י?ח?ד??ו, כ??י ה?י?ה ר?כו?ש??ם ר?ב ו?ל?א י?כ?לו? ל?ש??ב?ת י?ח?ד??ו" (שם, ז). מפשט הפסוקים נראה שעצם הריבוי של הרכוש היה הגורם הישיר לסכסוך. כך סבור גם הרמב"ן שכתב: "ועל דרך הפשט היתה המריבה על המקנה, כי לא נשא אותם הארץ". החזרה, המיותרת לכאורה, שמופיעה בפסוק לגבי אי היכולת שלהם לשבת יחדיו, מדגישה בברור את הסכנה החברתית שמתהווה כאשר נצבר רכוש רב. צבירת הרכוש והנכסים יוצרת חממה פוריה לחיכוכים ולמריבות. נראה שהתורה נמנעה במתכוון מלציין סיבות עקרוניות ורעיוניות למריבת הרועים, שכן היא רצתה שנפיק מאותה מריבה כלל עקרוני: מרבה נכסים – מרבה דאגה חברתית.

הרמח"ל בפרק הראשון של ספרו "מסילת ישרים" מדבר על הניסיון שבעוני והניסיון שבעושר, ונראה ששני סיפורי הפתיחה על אברהם מראים היטב כיצד מצב השפע והרווחה מהווה ניסיון קשה מבחינה מסוימת הניסיון שמציב מצב הדחק והמצוקה. הסכסוך המשפחתי בין רועי אברהם ורועי לוט ממחיש לנו שאפילו קירבה משפחתית אינה ערובה ליכולתם של אנשים להסתדר זה עם זה בעיתות שפע. כישלון בניסיון העושר אפיין באופן מובהק גם את סדום והערים שלצידה, שהיו כנראה עמק הסיליקון של אותם ימים, אך דווקא משום כך מפלס האקלים החברתי בהן היה כנראה נמוך מים המלח.

אל מול ערי סדום הציב אברהם אבינו דפוס התנהגות חלופי שעיקריו: ריסון, איפוק וויתור. אברהם גילה יכולות אלה בעת מריבת הרועים, כאשר אפשר ללוט לבחור כל שטח מחיה שירצה לעצמו, והמשיך ליישם אותן כשוויתר על כל הרכוש שלקח בשלל המלחמה במלכים "מחוט ועד שרוך נעל". בהמשך דרכו התנהג אברהם בוותרנות כלפי שרה בפרשת הגר וישמעאל, כלפי אבימלך כשהלה לקח את שרה, ופעם נוספת אחרי שעבדי אבימלך גזלו את באר מימיו. התיאור המפורט של הכנסת האורחים של אברהם אף הוא ממחיש את יכולת הוויתור של אברהם. לא בכדי היה זה אברהם שביצע את פעולת הוויתור הגדולה מכולן, כאשר היה נכון להקריב את בנו. גם התמונה האחרונה שמותירה התורה ממעשי אברהם היא תמונה של ויתור, וזאת במהלך המשא ומתן על רכישת מערת המכפלה לשם קבורת שרה.

בזמננו יש לא מעט רבנים מסוגים שונים המתיימרים להיות תלמידיו של אברהם אבינו, אך חוששני שהוא היה מתבייש בהם. דו"ח מבקר המדינה גילה את מה שכולנו ידענו: יש מקובלים שמקבלים ומקבלים, ואף אינם נותנים קבלות. יש גופי כשרות פרטיים שמשגיחים לא רק על האוכל שיוצא מתחת ידם, אלא גם על הכסף הרב שנכנס לתוך כיסם. ניתן להוסיף לדו"ח המבקר עוד כמה כלי קודש שמידת הוותרנות בענייני ממון אינה הצד החזק שלהם, דוגמת סופרי סת"ם מסוימים שמפרשים באופן יצירתי את ההלכה הקובעת שהסופר צריך לכתוב בדיו שחור...

כאשר נשאל רבי נחוניא בן הקנה על-ידי תלמידיו "במה הארכת ימים?" הוא ענה להם בין השאר שהוא היה וותרן בממונו (מגילה כח, א). גם איוב, שמבחינה כלכלית נמנה, כנראה, עם העשירונים העליונים במשק של ארץ עוץ, נחשב לצדיק בזכות היותו וותרן בממונו (ב"ב טו, ב). בחברה בת זמננו בה יש שפע ורווחה מצד אחד, אך גם בעיות כלכליות מצד שני, חשוב ללכת בדרכו של אברהם, דרך של וויתור, איפוק וריסון, כדי שהארץ תישא את כולנו יחדיו.