סיכום שבועי: להרביץ בגלל צבע חולצה? הטמטום האנושי

אירוע השבוע הקודם: הבערה בירושלים

כולם, מהשר אהרונוביץ', דרך חברי הכנסת ועד ניצבי המשטרה מספרים לנו שהכול תחת שליטה, שאין התקוממות חדשה, שאנו עדים לשבוע, ואז שבועיים ואז שלוש של הפרות סדר ופיגועים ומיד נחזור לירושלים השקטה, שבה השכנות הטובה היא מופת לייצוא לשאר חלקי הארץ. ההדחקה הזו, מול שרשרת האירועים הבלתי נגמרת, שרק הולכת ומתגברת ושיאה הנוכחי הוא פיגוע הדריסה בו נהרג קצין מג''ב, היא עדות על הדחקה גדולה יותר. אנחנו מתאמצים בכל כוחנו לכסות ולהסתיר את מה שברור ופשוט, אנחנו בעימות שצובר בכל יום עוד טינה ושנאה ואלימות, ובמקום לפורר את אותה אלימות, אנחנו בוחרים, רובנו, להמשיך בחיינו לקוות שלא לעמוד בדרכה של רכבת האלימות ומותירים לשוליים הקיצוניים להמשיך ולנהוג בקטר. כמה ימים יעברו וכבר נשכח את הפיגוע, נייחל שהמשטרה "תכיל" את האירועים בכדי שנוכל להמשיך ולהדחיק, ולהתעורר שוב מהאירוע הבא, שיהיה, תמיד, קשה יותר ואלים יותר.

בפרשת השבוע, "פרשת וירא" אנו מוצאים את גירוש הגר. אולי מולדת הסכסוך שלנו, ולפחות היסוד המיתי שלו. אברהם אבינו, שביתו עמוס כבר במתח בין שרה להגר מעדיף לדחוק את העימות ולא לטפל בו. במקום לקרב בין הנשים ובין ילדיהם הוא בוחר בפתרון הפשוט, המהיר ומגרש את הגר ובנה ישמעאל למדבר. ה' באמת שומע את בכיה ומלאך ה' מראה לה באר מים ומבטיח לה שבנה יהיה לעם גדול. הסיפור הזה יכול לעמוד כסיפור המסגרת של המאבק בנינו לבין הפלסטינים, הקרבה הגדולה, כמו אחים, באותו חלק ארץ ובאותה עיר מרכזית, המתח הקשה, הנוקב, בין תפיסות העולם, הגירוש אחד של השני. כפי שאנחנו מבקשים להתגרש מהם גם מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, ביקש, בשיר מפורסם, לגרש אותנו מפה יחד עם עצמות המתים וכל זיכרון של קיום יהודי.

וכעת, מול ירושלים ההולכת והופכת למלכודת מוות, הגיע הזמו שנחליט, רוב העם, אותו מרכז שפוי באמת, אצלנו ואצלם, האם אנחנו מקבלים את דיבורי ההרגעה של מנהיגנו, את האין- אינתיפאדה, ואין מאבק דתי, ואין טינה הולכת וגוברת או שאולי אנחנו מכירים בעובדה שאנחנו בשפל חדש, שהעובדה שאין שום משא ומתן, כלומר שיחה בנינו לבינם, שאין שום ניסיון להבין זה את זה, מובילה אותנו לתהום. הכרה שאין ברירה, שאיש לא יעזוב את אדמתו ושאם נמשיך להתעלם ולא לזעוק שיש התקוממות והעיר בוערת אז נשחזר שוב את טעותו של אברהם. נשלח האחד את השני למדבר רק בכדי לצבור שנאה, רק בכדי לחנך את ילדינו על הגירוש וההתעמרות, וילידנו ימצאו את עצמם לא רק באינתיפאדה, אלא בחוסר תקווה מוחלט.

דמות השבוע הקודם: הנשיא רובי ריבלין


והנה עוד הדחקה ישראלית מסורתית- אנחנו לא חברה אלימה, ומדובר בסך הכול בכמה עשבים שוטים. הדרבי השבוע גילה לנו את הפרצוף האמיתי של הכדורגל פה- שנאה חסרת היגיון, שימוש באלכוהול וסמים, אהדה לאלימות וגיבורי תרבות חדשים- האולטרס. התופעה הזו מחברת אותנו בקו אחד עם מזרח אירופה ודרום אמריקה היכן שהכדורגל הוא תירוץ להתנהגות בריונית, פשיזם וגזענות, שליטה של עולם הפשע ואהדה לאותו עולם. במדינות אחרות, כמו אנגליה, הצליחו להשתלט על התופעה. מכל כיוון שלא נסתכל על האירועים נגלה קריסה מוסרית. השחקן ערן זהבי מתנהג כבר תקופה ארוכה בנקמנות ילדותית, טיפשות וכפיות טובה. האוהד שפרץ לדשא הוא בריון מועד, שאוהדי הפועל תל אביב שימשו בית תומך ומעודד לאותה בריונות, כל אותם מתקוטטים בבית המשפט הם פשוט דמויות אבודות, נטולות ערכים, להרביץ בלהט כזה בגלל צבע חולצה? הטמטום האנושי במלוא תפארתו.

העובדה שבנו של ח''כ עצור גם הוא מגלה שטירוף המערכות הזה קיים בכל מקום, לא פוסח על שום מגזר, שום עיר ושום מערכת חינוך. התמונה הזאת, של אבדן ערכים חמורה שבעתיים שאנחנו חושבים על כך שהשחקנים הללו הם גיבורי תרבות של ילדים ונערים רבים כל כך. אולי משרד החינוך ירים את הכפפה ויצור מערך חינוכי ובו הדרכה של אותם שחקנים ומפגש שלהם עם תלמידים ללימוד משותף סביב כבוד לאחר, הערצה חיובית וגינוי האלימות? אולי משרד הספורט יהפוך את אירועי הספורט להתרחשות מתאימה למשפחה? מתקנים ראויים, הרחקה של גורמים עבריינים, הרחקה של אוהדים אלימים לכל החיים. יש הרבה מה לעשות, הספורט יכול להיות מקום של בריאות, הנאה וכישרון, לא מדובר בגזרת גורל, השבוע הגענו לתחתית, אולי מפה נצליח להתרומם.

המלצת השבוע הקודם: הספר " שחקי ארץ", כתביו של הרב מנחם פרומן

הנה משהו אחר לגמרי, שעומד ממש מול האלימות הקשה של הפסקאות הקודמות. ניל יאנג הוציא אלבום חדש, "storytone" , אלבום נהדר. הפעם יאנג זנח את הגיטרות החשמליות והאוויר הפסיכדלית של האלבומים האחרונים והוציא סדרה של שירים שקטים, מלווים לעתים בתזמורת קאמרית . ממש כאילו חזה יאנג את השבועות האחרונים שלנו וביקש להזכיר לנו שיש אהבה, מערכות יחסים, עולם שצריך לדאוג לו ובעיקר נשמה שרוצה מרחב והתרגשות ושקט, פסקול מושלם לסוף השבוע הקרוב, תרופה מושלמת לרעש הישראלי , בעיניי, אחד מהאלבומים הגדולים שלו.