פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיכום שבועי: איך היא הפכה למודל הנשי?

      על תמונות העירום של קים קרדשיאן שהפכה למודל חיקוי בעבור נשים ומקור לתשוקה אצל גברים. על הצביעות של משה איבגי שמתלונן על יוקר המחיה אבל מקבל 261 אלף ש"ח ליום צילומים. והמלצה לסרט של ניק קייב. יונתן ברג מסכם את השבוע

      אירוע השבוע: תמונות העירום של קים קרדשיאן

      קים קרדשיאן על השטיח האדום, 2013-14 (GettyImages)
      (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      אירוע השבוע הקודם: האינתיפאדה בירושלים

      האמת? אני מתבייש בעצמי שזהו אירוע השבוע. מתבייש שאני בכלל משחית מילים על תופעה כל כך חסרת תוכן, כל כך המונית ושטוחה, כל כך לא מודעת לעצמה. אבל מה לעשות שאתרי התקשורת הופכים אותה לגיבורה נחשקת? שההופעה שלה פעם אחר פעם על הצגים ובעיתונים הופכת אותה לדמות נערצת, מודל לחיקוי בעבור נשים ונערות, מקור לתשוקה אצל גברים? מה יש שם בכלל שאנחנו מביטים בה שוב ושוב, מדווחים על כל צעד שלה, על חיי המשפחה והבילויים והלבוש ובעיקר העדר- הלבוש? שום דבר חוץ מחוסר עכבות מוחלט, מחוסר מודעות קיצוני ומרדיפת אמוק אחרי אזכור וזמן מסך. אבל נעזוב את הגברת, מדוע אנחנו מביטים בה בהשתאות?

      בפרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נשלח אליעזר - עבד אברהם, למצוא כלה ליצחק. הוא מתכונן ומבקש תפילה ועזרה במציאת שידוך נכון, הוא צועד למסע הזה מתוך הכרה כי הוא מחפש בכלה המיועדת את התכונות האלה: גמילות חסדים, פתיחות, חמלה ודאגה לאחר. לא מראה חיצוני ולא אלמנט חיצוני. הסיפור הזה מעמיד אפשרות אחרת בכל אותו עולם של יחסי הגברים והנשים. לא רק החיפוש והתכונות הרצויות, לא רק היענות רבקה והנדיבות שלה בהצעה להשקות את הגמלים, אלא גם ההתכוונות של אליעזר והיחס של משפחת נחור. כל הסיפור רווי בחיפוש אחר חיבור ממקום של עולם פנימי ועומק נפשי, כל כך שונה, מקוטב כמעט מעולם ההיכרויות וחיפוש הזוגיות של דורנו. הסיפור המקראי מציע לחשוב על החיזור והמשיכה כגורמים חשובים מדי בחייו של אדם מכדי לטשטש אותם בתשוקה מהירה.

      איזה מודל מציגה מולנו הגברת המדוברת? איזה מודל מציגים אתרי האינטרנט, העיתונים והטלוויזיה? השורה התחתונה שלהם ברורה- הרדיפה אחרי הנתונים החיצוניים, התמכרות לצורה מסוימת, מוגזמת בצורה כזו או אחרת , תמיד בוהקת ומשופצת. איזה עולם מבולבל הוא עולם שבו ניתוחים פלסטיים הם דבר מקובל, שאין שום יכולת לקבל את ההזדקנות והשינויים, שנערות צעירות לומדות בגיל צעיר להבליט את גופן, להציג לעיני כל את משאב הטבע שלהם. יודעות עמוק בתוכן שמראה חיצוני הוא כרטיס כניסה לעולם של נוחות ורווחה. כמה מהצעירים יוצאים כמו אליעזר לחפש את האישה, קודם כל דרך תכונות האופי והנפש שלה? התמונות המדוברות, העובדה שאתרים פופולריים, קובעי טעם וסדר יום תרבותי מעלים את התמונות הללו שוב ושוב היא תעודת עניות לחברה, לכולנו, כי זה שם בגלל כמות הכניסות, שעשויה מהאצבעות של כולנו.

      דמות השבוע: משה איבגי

      משה איבגי (יח"צ , יהושע יוסף)
      (צילום: יהושע יוסף)

      דמות השבוע הקודם: האוהד שפרץ למגרש

      בשבועות האחרונים השחקן המוכשר משה איבגי הפך לדובר בולט כנגד הממשלה. הביקורת נשפכה ממנו כמו לבה רותחת, סוחפת בדרכה את המצב הביטחוני ויוקר המחיה והמצב החברתי ומה לא? הוא מופיע מולנו עצבני כנביא זעם. להעביר ביקורת זה דבר חשוב, גם אני משתדל לעשות את זה (בפחות השפעה, כמובן). אבל אם כבר חוש ביקורת מפותח וטענות לכל העולם, מה עם ביקורת עצמית? נתקפתי הלם מול הסכום אותו קיבל איבגי על הובלת קמפיין ההסברה סביב חוק השקיות. 261 אלף שקל על יום עבודה, (אולי יומיים!?) על תשדיר אחד וכמה רגעים מקולו של השחקן. טירוף מערכות מוחלט, ממש אצבע בעין לאזרחי ישראל ואבדן שיפוט מוחלט הן של לשכת ההסברה הממשלתית והן של איבגי , שאגב, אינו לבד, גם שחקנים אחרים מרגישים שסכומים כאלה הם נורמליים.

      התכונה הזאת, שבה יד אחת מקללת אבל האחרת שותפה מלאה לאותו חוסר יושר מוסרי היא מכוערת במיוחד. אדם חייב לתת לעצמו דין וחשבון כפול ומכופל לפני שהוא עומד מול המצלמות והמיקרופונים ומעביר ביקורת על אחרים. הקרקע נשמטת מתחת רגליו של מי שמעביר ביקורת בעודו חוגג יחד עם מושאי הביקורת שלו. האם איבגי לא יכול לדרוש פחות, האם "נושא שקרוב לליבו" אינו משפיע על הרווח הכלכלי מאותו נושא? אי אפשר להחזיק את המקל משני קצותיו, זה פשוט לא עובד. אני מסכים עם איבגי בחלקים מסוימים של הביקורת וחושב שבחלקים אחרים הוא מדבר בלהט מוגזם, ובלי ספק יש טעם לביקורת שלנו ולהפעלת דעה של כל גורם תרבותי חשוב, אבל כנראה שלהפנים את מה שהוא דורש מאחרים הוא לא מצליח, וחבל.

      המלצה: הסרט "20,000 יום על פני האדמה"

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מתוך "20 אלף יום על פני האדמה" (צילום: יח"צ)

      המלצת השבוע הקודם: האלבום החדש של ניל יאנג


      הסרט הזה, שאינו מציג באופן קבוע בארץ, הוא סרט חובה, וכדאי לבדוק אם הוא מציג שוב ואם לא למצוא אותו בדרך אחרת. הבימאים ג'יין פולארד ואיאן פורסיית מלווים את המוזיקאי ניק קייב למשך יום אחד שמערבב קולנוע תיעודי ועלילתי. התוצאה היא סרט ביוגרפי יוצא דופן בעוצמתו המציג משורר ומוזיקאי בחסד, כנה וחכם, עם אישיות בעלת צדדים מנוגדים ותפיסה אומנותית מגובשת ויציבה. הסרט, כדרכם של סרטים מעולים, מעצב מסר גדול יותר מהאדם שבמרכזו- מסר על מימוש עצמי, על רוחניות ומשפחה ועל התבוננות מפוקחת על העולם, שהוא מקום שמערב יחד כאב ושמחה, אבדן הילדות וזיכרונות הילדות, גאולה וחטא.