רון דהן הוא משורר צעיר ופעלתני - בהתגייסות שלו בתוך עולם הספרות, למשל באתר אינדיבוק אותו הקים ושמבקש לחתוך את הרווח שעושים על גב הסופרים וההוצאות ובהתגייסות שלו לחברה ולמרחב הציבורי, למשל בפעילות שלו למען הטבעונות.
רון הוא מהדוברים הבולטים של הטבעונות החיובית, כלומר, מבט חומל על היצורים כולם ומתוך מבט כזה הימנעות מגרימת סבל. השירים שלו שמובאים במדור השבוע מגלמים בדיוק את אותו מבט את היכולת לפתוח את העין ואז את הלב והתבונה לעבר העולם שמקיף אותנו, עולם של בעלי חיים ושל אנושות שלא מצליחה להביט באותם בעלי חיים. השירים של רון מבקשים מאיתנו לעצור ולהביט. בואו נעשה את זה.
כך הם היו מונחים.
כמו בולי עץ דקל מנוסרים
בנקודת הגזם של היישוב
מאחורי הפרדס
ולפני בתי הקוביות
עם הגמדים בחצר
והדשא הסינטטי
הד?ק והפרגולה
שעליהם מוטלים
אופני הילדים.
כך הם היו מונחים.
כמה צר היה הכביש. שדות התותים נפרשו לרוחב.
שלושה סוסים שכבו מתים בצד בדרך. שניים בוגרים אחד תינוק.
כנראה תאונה. לא הייתה המולה.
הסטת מבט. ראיתי את הסוס הקטן מרים את ראשו בפעם האחרונה.
תכננתי בשבילך את העיר המושלמת, אמרתי, ללא שמיים וללא סוסים.
אבל המבט כבר נדד הלאה. איזו צרחה הייתה סתומה בך כמו באר.
דרקון השמיים הזהיב וירק אש.
אחר כך החשיך.