דתייה, בתולה, ומאוד מסופקת

שבועיים לפני החתונה שלי, חברה חילונית שעובדת איתי באותו משרד, שאלה:


- "תגידי, בינינו, את בתולה?"

- "ברור!".

- "וזה לא מבאס אותך שאת הולכת לשכב (היא אמרה מילה בוטה יותר, אבל אחסוך לכם אותה) עם גבר אחד כל החיים שלך?".

- "מבאס? זה חלומי".

- "חלומי? ואם הוא לא יתפקד כמו שצריך?" (גם כאן הייתה מילה בוטה יותר, אבל כבר הבנתם שאני דוסית).

- "אני ממש לא חושבת על זה. ואם תהיה בעיה, תמיד אפשר יהיה לטפל בה".

- "אבל כל החיים שלך תראי רק איבר אחד. אף פעם לא תראי דברים טובים יותר".

- "ואת, כנשואה, תראי דברים טובים יותר?".

- "אני כבר לא. אבל עשיתי חיים כשהייתי צעירה, ראיתי, התנסיתי. את אפילו לא יודעת מה את מפסידה".

- "נכון, אני לא יודעת ובעזרת השם גם לא אדע. אבל חשבת לעצמך שהפסדת את החוויה של הראשוניות, של הנאמנות. של להיכנס בברית הנישואין טהורה לגמרי, של להתחבר אליו בכל מובן אפשרי, בפעם הראשונה ולנצח."

- "טוב, את מה זה חיה בסרט".

התחתנתי, וככל שחלפו החודשים הפכתי מבחורה בתולה לכזו שכבר יודעת, איך הדברים עובדים ומה צריך לעשות (מודה שהיו לי חורים עצומים בהשכלה, שהחינוך הדתי ומדריכת הכלות שלי לא דאגו למלא, רק הניסיון). עם הזמן הבנתי שהיא צדקה. אני באמת חיה בסרט. אבל בסרט הרבה יותר טוב מזה שהעולם המערבי חי בו.

בזמן שחברתי מהמשרד התלבטה אם להיענות ללחץ מהחבר בגיל 16 שרוצה כבר להיכנס למיטה, ובזמן שהיא ניזונה מסרטי היי-סקול ומשיעורי חינוך מיני שמסבירים איך לעשות את זה נכון, ואחריו מגיעות הדמעות, כי היא חשבה באמת ובתמים שזה יהיה לנצח, והוא כבר עם בנות אחרות, אותי חינכו ששום מגע לא יהיה בגיל הזה. שבגיל 16 את לא יודעת כלום, לא על עצמך, ובטח לא על אהבה. מגע בגיל 16 הוא התלהבות, סקרנות, משיכה. מקסימום היקשרות. אבל שום דבר שדומה לאהבה.

בזמן שהיא פלרטטה עם הקצין בבסיס, נהנתה מהחיזור שלו וזרמה איתו לכמה ימי חמישי שהתחילו במסיבה והסתיימו בדירה שלו, לי היה ברור שבמקומות כאלה, הבנות הן קצת שינוי אווירה מרענן בשביל החיילים שקצת "יבש" להם שם בבסיס. לא הרבה יותר. טוב, אולי אני מכלילה. בגיל צבא יכולים להיות קשרים אמתיים. אבל כמה מהם החזיקו מעמד ביציאות 21 שלו או בטיול שאחרי הצבא?

בזמן שהיא ישבה בברים, רקדה במסיבות, טיילה בחו"ל, והכירה לא מעט סוגים של גברים, שאת חלקם היא הכירה ממש מקרוב, אני ביליתי קצת אחרת. בעיקר עם חברות, מקסימום עם ידידים שיודעים טוב מאוד את הגבולות, ובשום סוג של בילוי שיגרום לי, אוי, מבלי ששמתי לב בכלל, לאבד את הראש. כי אותי לימדו שעם הראש חושבים ועם הראש מחליטים, וממש לא כדאי לאבד אותו.

וכך היא הגיעה לגיל 20+, עם רקורד של כמה וכמה גברים, חלקם פגעו בה, חלקם לא. חלקם נראו כאלה שיישארו אחרי והלכו, חלקם באמת נשארו ואז הלכו. בשורה התחתונה, שתינו, בשלב כלשהו בחיינו, היינו בנות עשרים ומשהו, רווקות ופנויות. אבל בינינו – עולם ומלואו.

בעוד היא כבר צברה כמה וכמה חוויות מיניות, עם גברים שונים, בסיטואציות שונות – לי המונח "יחסי מין" עוד היה זר. הכרתי אותו, לצערי, מהטלוויזיה, מהקולנוע, מספרים, משמועות. אבל לא מהיכרות אישית.

היא סחבה איתה אכזבות, כאבים, חרטות על קשרים רומנטיים, שרק התעצמו מהעובדה שהיא נתנה לגברים שהיא הייתה איתם את כל מה שיש לה, למרות שהם היו אידיוטים, שקרנים או סתם לא יציבים. בעוד אני חיכיתי, בעיניים בורקות, לזה שיצליח לגרום לי לרצות להיות איתו כל החיים, ואז לתת לו את כל מה שיש לי. היא הכירה את מי שהפך להיות בעלה, שכבה איתו אחרי חודש, יצאה איתו עוד שנה-שנתיים, והתחתנה. ואני הכרתי את מי שהפך להיות בעלי, התחבקנו אחרי חודש, יצאנו עוד שנה-שנתיים, והתחתנו.

בשבילה – הוא היה עוד גבר ברשימת הגברים שהיא הייתה איתם, אולי האחרון שבהם, אבל אחד מתוך רשימה. בשבילי – הוא הגבר היחיד. לא מכירה משהו אחר, כך שבשבילי הוא הטוב ביותר.

"אתה הכי טוב שהיה לי", אני אומרת לו לפעמים. ובלב, אני כל כך שמחה ששמרתי שזה יהיה כך. שלא נסחפתי אחרי התאוות של גיל ההתבגרות, אחרי הרצון הכל- כך חזק וכואב הזה להיות נאהבת.

כל מי שעשה אי-פעם אהבה עם האהוב שלו, יודע שאין דרך לתאר את האושר והעונג של החיבור הזה, שזו ההרגשה הכי שלמה שיש. ותארו לכם שחיכיתם זה לזו שנתיים, כמה הריגוש והעונג האלו כפולים...

ואחרי החתונה זה ממשיך. אני שלו שבועיים בחודש. ושבועיים אני של עצמי. גם אם הוא יתחנן, יירד על הברכיים, יתפוצץ – אני לא שלו במשך שבועיים. אז מה עושים?

מדברים. יוצאים לבלות. מריצים מרתון סדרות. אנחנו ביחד, אבל רק בנפש. למשך שבועיים בכל חודש אני בלתי-ניתנת להשגה. ולא כי אני ביץ', אלא כי אסור. אבל הוא, מעיד בעצמו, רק רוצה יותר... והוא מתאווה אליי יום אחרי יום, ואנחנו סופרים עוד כמה נשאר, ושנינו מתרגשים, מתכוננים, מחייכים לעצמנו במבוכה בבוקר של הטבילה, כאילו זאת הפעם הראשונה. תראו לי זוג מערבי אחד שחי כך.

אז כן, בסרט שלי יחסי מין הם דבר קדוש, עילאי, ששמור לאחד והיחיד, שמתקשר עם טהרה ולא עם רפש. שמתקשר עם אהבה ולא עם תאווה. שמתקשר עם בית ולא עם פאב.

בספרים שאני קוראת בהם, לא מדברים על בגידות, לא על סטיות וגם לא על גבר ואישה שהספיקה להם שיחת-נפש אחת לאור ירח כדי להבין שהם נועדו זה לזו ולהתמסר בכל גופם. בספרים שאני קוראת מדברים על המשמעות העמוקה של הקשר שבין גבר לאישה, על השמימיות של החיבור הזה.
באתרים שאני קוראת בהם, לא מדברים על "מה גודל האיבר הממוצע?" וגם לא על "כך תזייפי אורגזמה", באתרים שאני קוראת בהם מדברים על מיניות בריאה, על הגדלת הקרבה הרגשית והפיזית, בין בני הזוג, על ציפיות הגיוניות ועל הלגיטימיות שבפנייה לייעוץ במקרה והציפיות ההגיוניות לא נענות.

אז אם זה הסרט שבו אני חיה, הלוואי שיימשך כך כל החיים...

הכותבת היא דתייה. השם האמיתי שמור במערכת.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו.

המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.