פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אני בת שלושים, דתייה ובתולה

      הבתולים הם הזהות וההשתייכות החברתית שלי. אבל הם בגדו בי. את תחושת הקדושה החליפה תחושת בושה. נכות שמזכירה לי שאני אחרת, יוצאת דופן, מוזרה ובחברה שלי אין לי מקום

      מתוך המגזין האינטרנטי "דברים"

      אילוסטרציית נערה (ShutterStock)
      (אילוסטרציה. צילום: ShutterStock)

      לדף הפייסבוק של מגזין דברים

      "אני בת שלושים, דתייה ובתולה. כן, כך בדיוק אני מגדירה את עצמי באותו דיבור פנימי אינסופי בלילות טרופי שינה. וההבנה הזו מבליחה עם תחושת פחד עמוק, בור שנפער במעמקי הבטן, חור שאין לו התחלה ואמצע וסוף. לעיתים הפאניקה משתלטת, תוקפת כל איבר בגוף, ספק משתקת ספק מרעידה, והלב חושב להתפקע. באותם רגעים מתבהרת המציאות שאני יוצאת דופן בחברה בה גדלתי ובה אני חיה, שאני אחרת, שונה, פגומה וחמור מכל שכך יהיה תמיד.

      תמונה מלפני 15 שנה חוזרת ועולה, ושוב חוזרת, ולא עוזבת ולא מרפה. שתי חברותי הטובות ואני יושבות בחצר האולפנה מרכלות על המורה הבתולה בת ה-30. שבגלל זה היא נוקשה ועצבנית ושצריך לסלוח לה כי היא אומללה, וקצת דפוקה. כמה הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה, וכמה הייתי בטוחה שהיא זקנה".

      "לעיתים, בשעות הבוקר המוקדמות, כשמועקה קשה מנשוא, כשהאוויר חודר בקושי, אני כועסת על אלוקים למה לא נוצרתי ברחמה של חילונית. כי אז כבר מהתיכון, מקסימום מהצבא, הייתי משתחררת מהרסן. לעיתים אני מקנאה בחברותי הדת"לשיות שהצליחו לפשוט עולה של תורה, להפשיל שמלה ולקצר שרוולים. שהשכילו לבחור בדרך חיים שבה הבתולים הם מצב פיזי גרידא, לא נפשי, דתי וחברתי.

      אבל מי כמוני יודעת שהמחשבות ריקות מתוכן. כי אני שם, נטועה עמוק בתוך העולם הדתי, והבתולים עבורי הם השתקפות האני-הם תעודת הכשרות שלי, הזהות שלי, ההשתייכות החברתית שלי. בנפשי, במחשבותיי ובהווייתי יש קשר בל ינתק בן הבתולים לאל שאני מאמינה בו, לבית שאני חולמת להקים, לחברה שאני מבקשת להשתייך אליה ולעולם אליו אני רוצה ללדת את ילדי. הבתולים מסמלים את החלום שלי, שברם אני חוששת, ימוטט את עולמי, יערער את יסודות אמונותיי, מחשבותיי, ותפיסותיי. איך אוכל להסתכל במראה? את מי אראה?"

      עוד בוואלה! יהדות
      למי שייכת היהדות?
      "ואז גיליתי שבעלי אוהב גברים". כשהשדכן משקר לכלה
      החרדית שהתאסלמה ונקברה כיהודייה
      רבנים תתבגרו, מין היא לא מילה גסה
      האומץ לדבר על גילוי המיניות של נערות דתיות
      אביבית בר זהר חושפת - מסר לעם ישראל

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (אילוסטרציה. צילום: ShutterStock)

      "כל יום שעובר מעצים את המתח, מגביר את החרדה. ואין מוצא. זה או אני או הבתולים, או אני או דמות חדשה, אחרת , לא מוכרת, שאין לי איתה שיג ושיח. וזה כואב וצורב ומאיים והזמן רק מגדיל את הפחדים, מרבה את החששות. יש ובדמיוני הבתולים הם ים סוער, גאוותן, עיקש ומסוכן. ים שמאיים להטביע להשמיד ולהרוג את כל החוצה אותו. ואילו אני בני ישראל, מחכה למשה שבושש לבוא וכל יום שעובר וכל גל שחולף מבהירים לי ששליח האל כבר לא יבוא, אף פעם, ולא יהיה מי שיעביר אותי את הים, שיחצה איתי את גליו, שיקח אותי לחוף המבטחים".


      "לאט לאט אני מרגישה איך עולמי מתהפך. אני זוכרת באיזו חרדת קודש, גאווה ותחושת עליונות מוסרית ודתית התייחסתי לבתולי. אני זוכרת את השיחות הארוכות שניהלתי עם חברותי החילוניות בתקופת האוניברסיטה. את הבטחון שלווה אותי, את תחושת הנקיון, הטוהר והשלווה שעטפו אותי שעה שניסחתי בתקיפות את עמדותי. איך הסברתי להן מתוך שכנוע פנימי עמוק, שניתוק הבתולים יפגע בטהרת המשפחה, בבניין הבית המשותף, בעתיד ילדיהן. אני זוכרת את תחושת הרחמים על החילוניות האלה שמחללות את גופן לכל דורש. והנה היום הבתולים בגדו בי. את תחושות הקדושה החליפה תחושת בושה עמוקה. פתאום אני מסתירה את האמת, פתאום הבתולים הפכו לנכות שמזכירה לי מדי יום ביומו שאני אחרת, יוצאת דופן, מוזרה, שונה, ושבחברה שלי, בחברה שבה גדלתי אין לי מקום.

      פתאום אני מסתירה את הבתולים מגברים שאני יוצאת איתם. כי אולי, רק אולי, הם יחשבו שאני פריקית, חסרת מיניות, חסרת אהבה, חסרת יכולת. פתאום אני מרגישה קטנה ולא שווה מול חברותי הדתיות שעל אף שלא התחתנו השכילו לאבד את הבתולים. גם להן אני משקרת, לא מעיזה לספר את האמת, אפילו שאחת מהן היא שותפתי לדירה. הבתולים שעליהם היתה גאוותי הפכו למקור הבושה שלי".

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (אילוסטרציה. צילום: ShutterStock)

      "לעיתים כשאני בטוחה שלא אוכל לאהוב יותר, שלא אוכל לממש את נישואי, שאני מעוותת, אני חושבת לטוס לאוסטרליה. ושם, רחוק ובטוח, לאבד את בתולי . המחשבה מנחמת אותי. כך אף אחד לא ידע, השם שלי לא יפגע, וסוף סוף אחווה את המיניות שלי, ארגיש את עצמי, אדע מה אני יכולה ומה לא. סוף סוף אשתתף בחוויה הפיזית הראשונית הבסיסית, ואולי אפילו אצליח ליהנות. והכי חשוב, אם אני באמת מעוותת אז שום דבר לא קרה. הוא אוסטרלי, לא יהודי, רחוק מפה.

      אין לי שום מוסר השכל, וגם לא פתרון. כשלעצמי אני יודעת שאין לי את היכולת בשלב זה לאבד את בתולי. זה לא נכון לי, ונוגד את תפיסת עולמי הדתית והמוסרית, נוגד את מה שאני ומי שאני. וכן, אני רוצה להתחתן עם בחור דתי, בטהרה, ולא הייתי רוצה לשקר לו ולעצמי. הלוואי רק שהייתי יכולה לוותר על הלילות".

      יש לכם סיפורים מעניינים? שלחו לנו

      הכותבת בת 30, דתיה, בוגרת החינוך הציוני דתי, עובדת כפקידה בכירה ברשות מקומית. השם האמיתי שמור במערכת