סיכום שבועי: כחלון - עוד משיח שיסיים בבית קברות פוליטי

על דימוי הפוליטיקאים שהגיע לשפל משום שהם עסוקים רק במה עשו לי ומה אעשה בחזרה. על משה כחלון - המשיח החדש שלא צריך לעשות דבר כדי להיבחר והמלצה על האלבום החדש של כריס פורטרפילד. יונתן ברג מסכם את השבוע

יונתן ברג

אירוע השבוע: הקדמת הבחירות

(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בואו ניקח תרחיש אפשרי - רבתם עם השכנים שלכם, או עם החברים לכדורגל או החברות לקפה, מה אתם עושים? עוברים דירה, עוזבים את מקום העבודה, מפרקים חברות ומנהלים ברוגז בלתי נפסק? לא, אתם עובדים על זה, חושבים מה השתבש ומה בזה באשמתכם ובקיצור - מנסים לתקן.

עכשיו, בואו נוסיף לתרחיש הזה אחריות, כמו למשל, לדאוג לאזרחי מדינה שלמה, לנהל מערכת ביטחונית וכלכלית מורכבת, לעמוד ממש באמצע של תהליך חקיקה ושינוי, אז מה אתם עושים? כמובן, נעלבים כמו ילדים, עושים ברוגז ומכריזים שלא משחקים, אז מה אם זה יעלה סכום עצום, חודשים מבוזבזים, מדינה שלמה בהמתנה, אוסף לא נגמר של לכלוכים ועקיצות וסתם רפש טוב וישן האחד על השני. העליבו אתכם! לא עשו מה שרציתם! התווכחו אתכם! פשוט לא יאומן, נדמה שהדימוי של הפוליטיקאים שלנו לא יכול להגיע לשפל גדול מזה - הם מאוהבים בעצמם, עסוקים אך ורק במה עשו לי ומה אני הולך לעשות בחזרה. שום התייחסות לבוחרים, שום התייחסות לעם שאותו הם אמורים לשרת.

בפרשת השבוע, פרשת וישלח, אנחנו קוראים על המפגש בין יעקב לעשיו. אחרי סיפור גניבת הבכורה ושנים של מרחק, יעקב מגיע מפוחד. הוא בטוח שאחיו כועס ועצבני, ומה הוא עושה? מכין לדברי רש''י הוא מכין את עצמו לדורון, תפילה ומלחמה. כלומר התקרבות, רצון טוב ורק אז, אולי, עימות. יעקב שולח מנחה לעשיו ועשיו מגיע למפגש מפויס ורגוע כלפי אחיו. עשיו מקבל את המנחה ואינו פוגע באחיו.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם יעקב היה ניגש מיד לעימות, שאולי היה התרחיש ההגיוני אחרי המתח בין האחים. עשיו, בוודאי, היה מגיב לעימות במלחמה והאחים, במקום להתקרב ולחיות זה לצד זה, היו פותחים חשבון דמים.

האם אי פעם לפיד, לבני, בנט וביבי עבדו יחד, התקרבו, האמינו בשותפות שלהם? יצאו זה לקראת זה עם רצון לקרבה ופיוס? לדעתי, התשובה היא שלילית. כל אחד מהם מלא בעצמו עד שזה נשפך ממנו, כל אחד מהם רוצה להיות על כיסא המנהיג וכל אחד מהם חושב אך ורק על תמונת "היום שאחרי". כיצד הוא יראה בעיני הבוחרים ובעיני ההיסטוריה.


שום דבר אחר לא נמצא שם מלבד שיקול אישי, ואז שיקול מגזרי ורק אז, אולי ביום טוב, שיקול חברתי- ציבורי אמיתי. במקום דורון , תפילה ואז מלחמה יש לנו אני ואני ועוד פעם אני. האם נגזר עלינו, בעידן האינטרנטי הזה, לחיות רק עם דמויות כאלו? רק עם פוסטים ולייקים ונמיכות קומה אידיאולוגית? האם אין דרך להיחלץ מזה, לפגוש דמויות בעלות עמוד שדרה ועומק אידיאולוגי? האם ציבור הבוחרים שמורכב מכול אחד מאתנו ימשיך לוותר על עומק ויבחר שוב בדמויות שמתנהלות בתיאטרון פרטי משל עצמם? השבוע, יותר אולי מכל זמן אחר נדמה שהתשובה היא שזה הדור ואלו מנהיגו.

עוד באותו נושא

סיכום שבועי: בניון בודד את עצמו והוא מתקשה להיחלץ

לכתבה המלאה

דמות השבוע: משה כחלון

(צילום: ראובן קסטרו)

הנה עוד מחלה של העולם הפוליטי שלנו - המשיח התורן, סופרמן שיציל את כולנו ברגע. בכל מערכת בחירות, תמיד תקום המפלגה התורנית שרוכבת על כרטיס הגאולה. משה כחלון, נדמה כבחור הגון שבאמת מכוון לטוב ומציג, לפחות כלפי חוץ - כנות, מוסר עבודה, רצון טוב ואפילו צניעות.

אבל עם כל הכבוד, הוא בסך הכול עשה רפורמה בסלולר שהייתה מחויבת המציאות וכבר, בלי שיגיד מילה, הוא הפך לדבר הבא. ואם הוא רק יגיד איזו מילה, זה עלול לפגוע באמון שמאות אלפי ישראלים נותנים בו. המציאות הזאת שקובעת כי אם כחלון ידבר פחות, יחמוק מהצהרות וישתדל שלא ידבק בו רבב, רק כך הוא יגדיל את כמות המנדטים, זאת מציאות מטורפת ומגוחכת.

היה לנו את "שינוי", ואת "הגמלאים", ואת "יש עתיד" ועכשיו כחלון ועד כמה בדרך. מפלגות שבאו משום מקום ובדרך כלל חזרו לאותו שום מקום. אין עדות ברורה יותר לחוסר בגרות של הציבור. לייאוש שכל מה שיכול להרגיע אותו זה איזה אביר על סוס לבן שברגע אחד יהפוך את המקום הזה לגן-עדן.

במקום לבסס לעצמנו בית אידיאולוגי, תפיסת עולם מגובשת אנחנו חיים את עידן הטרנדים, הכול מתחלף מהר ומה שהיה נכון ללבוש לפני שבוע הוא כבר מיושן ולא רלוונטי שבוע אחר כך. ההתמכרות הזו לחדש, ללא מוכר, שעליו אפשר לשים את כל החלומות שלנו היא תכונה שמובילה אותנו שוב ושוב לבחירות ולעלייה של גורמים שלא יכולים להסתדר האחד עם השני. תבחרו בימין או בשמאל, אבל תבחרו במפלגה שתוכל לנהל את המדינה לאורך זמן, אחרת נהרוג פה משיח אחרי משיח בבית הקברות הפוליטי שהקמנו.

המלצת השבוע: האלבום החדש –"Marigolden" של "field report"

אתם תתאהבו גם באלבום הזה. field report הוא בחור בשם כריס פורטרפילד שעושה פולק אינטליגנטי ונוגע ללב. פורטרפילד ממשיך מסורת ארוכה של כותבים במוזיקה האמריקאית שרמת הטקסט שלהם לא נופלת מהרמה המוזיקלית. הוא יודע לספר סיפורים על בני אדם ויודע לתאר ברגישות את הקשיים והמשברים שלהם.

אם יש משהו שחסר במוזיקה העברית אלו כותבים כאלה. עמיר לב, אהוד בנאי, לפעמים נועם רותם וזהו בערך, שאר הכותבים מרוכזים בסיפור הוא והיא ובעולמם הפרטי. אז הנה אלבום שלא כדאי רק להקשיב לצלילים שבו, אלא גם למילים. אגב, כדאי לחזור גם לאלבום הקודם שלו, שנקרא פשוט field report, אלבום משובח גם הוא.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully