סיכום שבועי: החרדיות ישנו את החברה הישראלית

אולי לא כולנו שמנו לב השבוע, ואולי לא סתם לא שמנו לב, אבל נפל דבר בחברה הישראלית, ודבר חשוב מאוד. אם יש משהו שעלול לשנות לעומק, באופן בלתי הפיך, את פני הישראליות, הרי שזו מחאה נשית במגזר החרדי. למי שלא יודע במה מדובר - לפני מספר ימים, כמה נשים חרדיות קמו וביטאו את התסכול והפגיעה מן העובדה שבכל המפלגות החרדיות, כולל ש''ס, אין ייצוג נשי כלל.

הן בוחרות, הן מקיימות את הבית ומגדלות את הילדים ומחזיקות את העדה החרדית בחיים אבל קולן לא נשמע ופניהן לא נראות. הן צל שהולך מאחורי העסקנים החרדים. עסקנים שהם דמויות לא מתחלפות, וגם, פעמים רבות, לא נעימות. הנשים הללו מבקשות דבר כמעט מובן מאליו - ייצוג. איש, באמת, לא יכול לדבר בשמן, ואיש, בטח לא גבר חרדי, לא יכול להעלות על סדר היום את הבעיות, הקשיים והצרכים של האישה החרדית.

בפרשת השבוע, פרשת "וישב" אנחנו מוצאים סיפר מוכר על תחכום נשי, שבתוכו מחאה, מחאה, שבתקופת המקרא, הייתה מורכבת גם מתרמית, שקר ואפילו איום מוות. הסיפור הוא הסיפור על יהודה ותמר. יהודה חושש לתת לתמר את בנו הצעיר, לאחר ששני בניו האחרים נישאו לה ומתו. החשד והחשש שלו גורם לתמר לשבת בבית הוריה, ללא יכולת להמשיך בחייה ולהביא ילדים, בעצם, יהודה גוזר עליה בדידות ועקרות.

תמר מחפשת מוצא, מתחפשת ומפתה את יהודה, וכשזה מגלה שנכנסה להיריון ומבקש להרוג אותה, תמר מגלה שהוא האיש שעמו שכבה, וליהודה לא נותר כי אם להודות שתמר צדקה ואילו הוא השליך עליה חטא וחשד שאינם שלה. תמר סיכנה הכול, את חייה ואת כבודה למען הצדק, היא התקוממה, פעלה וניצחה. ללא אותו אומץ וללא אותה התקוממות הייתה נובלת בבית הוריה עד מותה. נכון שהסיפור לא פשוט ומאוד משפחתי, אבל אפשר בהחלט לחלץ ממנו מוסר השכל על תושייה ותודעת שינוי.

התקוממות, אומץ ותושייה אפשר למצוא גם בשפע אצל הנשים החרדיות שיצאו בקמפיין השבוע למען ייצוג בבחירות. מטורף הדבר, לא פחות מכך, שבשנת 2014 נאלצות נשים להיאבק על קולם. מדובר בשאריות של עולם קדום, גברי, מפוחד ואלים. תכונות שאין להם מקום בנינו. הכוח של הגברים בעולם החרדי הוא מוחלט, למרות שהמגע שלהם עם העולם, ולכן גם היכולת שלהם להבין אותו ולפעול בתוכו, קטנה משל הנשים. המשפט "הרצחת וגם ירשת" מתאים פה לחלוטין. הנשים גם מפרנסות, גם מחזיקות את הבית וגם, לבסוף, לא בוחרות.

אבל השינוי הזה גדול ומשמעותי הרבה יותר מגבולות העולם החרדי. החברה הישראלית כולה, אני משוכנע, תשתנה באופן משמעותי משינוי כזה. החיבור בין העדה החרדית לשאר החברה יגדל. הערבות ההדדית של העולם החרדי תגדל, הקרבה לעולם העסקים והיזמות והמימוש האישי תגדל. העדה החרדית, שלטעמי מצויה במשבר קשה ביותר, בחוסר יכולת לחבר בין עולם התורה להווה המודרני הישראלי, יכולה למצוא את החיבור הזה אצל הנשים שבה. השינוי הזה מבורך וכולנו צריכים לעמוד מאחורי הנשים האמיצות הללו.

השר לשעבר גדעון סער התלבט עד ההודעה אתמול, האם להתמודד מול ביבי בבחירות הפנימיות בליכוד. וכאמור, החליט לבסוף שלא. יש משהו מגוחך בזינוק מהיר כזה, בין האמירה שלו שהוא רוצה לשהות עם משפחתו לכניסה לתוך הביצה של מרכז הליכוד וכל זה במרווח של כמה שבועות. כמה מהר בעולם הפוליטי אמירות הופכות לזיכרון רחוק. ותחושה כנה, כך אני מאמין, אינה יכולה להחזיק מול הזדמנות לכוח. אבל דווקא ברצוני להתמקד באלמנט אחר בהתלבטות הזו, ובמובן הזה, דווקא בעדו, או מתוך הבנה להתלבטות של סער.

יש רגע בחיים, לכולנו יש, שבו אתה צריך להחליט לצעוד קדימה: תפקיד במקום העבודה, יצירת אומנות חדשה, יזמות אישית. יש רגע שעד אליו, אולי, היית בצל של מישהו- מתחמם בביטחון של הסגן, העוזר, המאזין, התלמיד- ואז אתה חייב להכריע האם אתה יכול לקחת את המושכות. לצאת מהצל לעבר מלוא קומתך, לעמוד לבד במרכז, לקבל את התהילה, אולי ואולי את התבוסה ומפח הנפש.

גדעון סער עובר בימים אלו בדיוק את ההתלבטות הזו, האם כבר אפשר לצאת מהצל של אב הגדול - ביבי, שאחריו הלך ואותו חיקה. האם הוא יכול לבצע את אותו רצח- אב מפורסם. רצח אב שעומד בבסיס ההתבגרות של כל אחד מאתנו ומשמעותי גם באומנות ובתרבות. איני יודע מה יחליט סער, אבל הוא עובר שבוע משמעותי. אם לא נביט על המדמנה הפוליטית מתוך הסיפורים האנושיים שבתוכו, הוא יוותר רק אזור של לחיצות יד ודילים, אני לפחות מעדיף לראות בזה, גם, לא רק, כתיאטרון.

פאול צאלן ונלי זק"ש הם שני משוררים גרמנים- יהודים. מחשובי המשוררים שאחרי מלחמת העולם השנייה, נל זק"ש אף קיבלה את פרס הנובל לספרות וצאלן היה יותר מראוי לקבל. שניהם גם משוררי פוסט- שואה מובהקים. שניהם שרדו את אימת השואה וזו הטביעה חותם מובהק על שירתם, שירה מיוסרת, מופשטת לעתים, בעלת מטען של מצוקה אבל לצידה גם יופי לשוני רב. הספר החדש הוא תרגום של חלופת מכתבים, בתרגומה של דינה פון- שוורצה, בין שני המשוררים.

הספר קורע לב ומציג לא רק את עוצמות הנפש של משוררים, אלא גם נושאים כמו ידידות, כתיבה, עולם הספרות ועולם המשפחה. מעל לכל הנושאים מרחפת הכרה כי שני המשוררים הללו הכירו את המציאות באופן שרבים אינם מכירים. את צדדיה הנוראים ביותר של אותה מציאות והיפים ביותר. ספר של כאב אבל גם של ניצחון על הכאב.