סיכום שבועי: בואו נדבר רגע על חבורת הבריונים מש"ס

שוב קיבלנו השבוע חותמת על ההכרה כי המערכת הפוליטית הפכה לשדה קרב בין-אישי במקום אזור של דיון ערכי. אלי ישי פרש מש''ס לא מפני שתפיסת העולם שלו אחרת משל אריה דרעי, אלא מפני שהם לא כל כך מסתדרים אחד עם השני וכל אחד רוצה עוד חמש דקות באולפן שישי, אז למה לא? נקים מפלגה חדשה.

אבל בואו נעזוב לרגע את הקלות שבה קמות מפלגות, נולדים סלוגנים ומשיחים חדשים מופיעים. בואו נדבר רגע על חבורת הבריונים מש"ס שהגיעו וביקשו לשבש את מסיבת העיתונאים של ישי. צעקות בוגד, איומים על משפחתו ועליו, זה מה שהיה לפרחחי ש''ס להגיש למי שהיה המנהיג שלהם. כל כך הרבה צעירים חסרי מעש יש לנו בחברה, והם כולם מרימים ראש, פעם אחר פעם, בתקופת הבחירות.

בפרשת השבוע, פרשת "מקץ" אנחנו פוגשים עוד התרחשות של פרדה וסכסוך בין קרובים. יוסף ואחיו מגיעים לישורת הסופית בעימות בניהם. יוסף עולה לגדולה ואחיו מבקשים למצוא מזון במצרים. יוסף שותל את הגביע אצל בנימין ומאלץ את אחיו לחזור חזרה. מה מסתתר בתוך הסיפור הזה? כאבו של יוסף הנבגד שמבקש קרבה עם אחיו אך אינו יודע כיצד להתקרב אליהם, האחים שאינם מסוגלים כבר לזהות את אחיהם.

הפרשה מסתיימת כשבנימין נותר עצור ואחיו אבדי עצות. הפרשה רוצה לומר לנו שמה שמתחיל בריחוק וקיטוב, עם חלומות יוסף והמכירה שלו, סופו להסתיים בסיבוך כזה. אח נגד אח, תרמית ומאבק. אם אין חיבור אמיתי לאורך זמן, אם אין עבודה רציפה על הקשר, סופו להיות רק מקום של מאבק ושקר, של אלימות וצעקות.

האלימות והצעקות של פרחחי ש''ס היא לא רק עדות למערכת יחסים שמעולם לא הייתה כנה ואמיתית . מערכת יחסים שבה כל אחד רוצה להיות קדימה וציבור הבוחרים והערכים הם רק דבר נלווה. האלימות הזו היא גם עדות לכישלון מערכת החינוך של ש''ס. הגדודים הללו של צעירים שמלווים את דרעי ואת ישי, עם המשקפיים המעוצבים, הכיפה השחורה והאווירה התמידית של אצטדיון כדורגל משרים תמיד תחושה של חוסר מעש ובילוי ולא של רצון כנה לשותפות בוויכוח עקרוני וערכי.

עוד לא יבש הדיו על הצהרת הפרישה של ישי וכבר המתינו הפורעים הללו ליד מסיבת העיתונאים. עוד לא היה רגע של הפוגה בין האחים ישי ודרעי וכבר התחילו לבטל זה את כבודו של האחר. תרבות פוליטית מתחילה מהמשמרת הצעירה, וזו של ש''ס נראית כמו מקום מפלט ולא כמו בית גידול לדמויות ציבוריות.

השבוע זכינו לעוד "מופע" של הזמר מוקי. בתוכנית "הכוכב הבא", הוא החליט, מול מתמודד בשם יונתן בלנק, שמגיע מאפרת, לעורר את נושא השירה עם ומול נשים. האמת שהכעס שלי על מוקי מוגבל, כי הוא, באופן כל כך ברור בסך הכל בובה שרוקדת על פי חוקי ההפקה. עבד נרצה לצורך להשיג רייטינג. מילא שהדיון שם היה שטחי, ומול נער מבולבל ומבויש, אבל לעזאזל, מי זה בכלל מוקי?

בואו ננסה פעם אחת לפרק את דמות הכוכב הישראלי, סיכה קטנה בבלון גדול. מוקי היה שותף ללהקה - "שב''ק ס", שהייתה עסוקה בחיקוי להקות דומות מארה''ב אחד לאחד והייתה בעיקר אהודה על בני נוער טרם התבגרות. רמת הטקסטים שלהם הייתה מביישת תלמיד בית הספר, והם בעצמם התנהגו כמו נערים מתבגרים. היה שם מוזיקאי רציני אחד, פילוני. ומה אחר כך היה לנו? כמה שירים במשקל נוצה, שום תחכום מוזיקאלי, מילים בנאליות ומלאות בקלישאות וסיסמאות ניו-אייג'.

אבל מוקי, לאורך כל הדרך, היה בטוח שהוא איזה הוגה דעות ואיש רוח. ככה הגענו למצב ששואלים את מוקי על המתנחלים ועל הדרת נשים, מה הוא עשה בחייו שמצדיק התערבות שלו בשאלות הללו?! עדיף שבפריים טיים בטלוויזיה יתרכזו בבידור, אם אפשר לקרוא בכלל למופעי האורות והרעש הזה בידור.

הנה תשובה למוקי, תשובה של יוצרת רצינית, עמוקה ומורכבת, שלעולם לא תהיה דמות צעקנית בעוד תכנית בידור זולה. דניאלה ספקטור מוציאה בימים אלו אלבום חדש, "כל הדברים היפים באמת". אלבום שמשרטט רגעים אנושיים קרובים, למשל מערכת היחסים של דניאלה עם הוריה אבל עסוק גם בנושאים רחבים ועקרוניים- האלימות בחברה , יחסים זוגיים, שכחה ויופי.

המוזיקה של ספקטור מעטרת כל שיר בצבע מתאים, מנגיעות אלקטרוניות דרך הגשה אקוסטית ועד חצוצרות ורוק בסיסי. האלבום הזה, בהמשך לאלבום הבכורה שלה, מסמן את דניאלה כקול חשוב, אינטליגנטי ומרגש במפת המוזיקה הישראלית. היא לא מפחדת לאתגר את המאזין כמו שהיא לא מפחדת לרצות אותו. אלבום מושלם לחורף הישראלי הקצר. אלבום מושלם מול צעקות "הכוכב הבא".