פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: רביב דרוקר הוכיח - השנאה לבנט חזקה מהאמת

      על האשמת בנט בטבח בכפר כנא בעזרת ניפוח של בדל שמועה לכדי האשמה קשה. על רחל עזריה, רכש חדש של הפוליטיקה שבהחלט ראוי. והמלצה על הספר "דואר ספרותי" מאת ויסלבה שימבורסקה. יונתן ברג מסכם את השבוע

      אירוע השבוע: הביקורת על נפתלי בנט

      בנט בימי הלחימה בדרום לבנון במגלן (מערכת וואלה! NEWS)
      נפתלי בנט בימי הלחימה בלבנון

      יגאל סרנה ורביב דרוקר הפגינו השבוע את הכישלון העיתונאי האולטימטיבי: תיעוב אישי שהופך לידיעה חדשותית. חוסר אהדה לאדם שגורם למגמתיות, קטנוניות ורמה נמוכה של דיווח וניתוח. בסופו של דבר שניהם, שלא ברצונם, רק עזרו לבנט, חיזקו את מעמדו בקרב מצביעיו והמאיסו את התקשורת על חלקים רבים מהציבור הרחב. סרנה התחיל עם השטות של האשמת בנט בטבח בכפר כנא. דרוקר הגדיל לעשות- הוא השתמש בדיווח של מישהו שהאזין לקשר, (בסך הכול האזין), ומעדות השמיעה המפוקפקת הזו כבר למד שבנט הלחיץ והלחץ גרם לירי המאסיבי שממנו נהרגו אזרחים חפים מפשע ששהו במתקן של האו''ם.

      זו לא עבודה עיתונאית, זה ניפוח של בדל שמועה לכדי האשמה קשה, וחוסר יכולת להפריד בין יחס אישי לעבודה מקצועית. מה מבקש דרוקר להשיג? קצינים שתוך כדי תנועה לעבר היעד ידאגו לגוון קולם בקשר? לוחמים שיבקשו שלא להסתער כי מי יודע מה תהיה התוצאה ומי יודע איזה דרוקר או סרנה ישלפו מולם ביום פקודה את ההסתערות? יש קלות גדולה מדי בחגיגה על גבם של אנשי צה''ל, ולמרות שהתגובה של בנט, ששאל היכן היה דרוקר באותו לילה היא מתנשאת ולא רלוונטית יש בה לא מעט אמת.

      הנה, חישבו על משה רבנו, כן, משה. בפרשת השבוע, פרשת "שמות", אנחנו פוגשים לראשונה את משה, ודי מהר את אותו מקרה שבו משה מכה את האיש המצרי כשהוא מגן על אחד מבני עמו. המעשה הזה גורם לו לברוח למדין. האם בעידן שלנו היה משה מוצא את עצמו לפני עיתונאים, שהיו ממהרים לנסות ולערער את מעמדו היציב? האם אותו מעשה, שהיה אלים ואולי אפילו לא פרופורציונאלי היה מגיח מולו כשהיה צריך להנהיג את העם? האם אפשר בכלל שתהיה דמות כזו, נטולת כל עבר, נקייה בצורה שאינה אנושית?

      משה לא היה דמות של אנטי- מנהיג, הוא הרי גדל בבית פרעה, בפאר והדר בעוד עמו נאנק וסובל, הוא היה כבד פה וחסר בטחון עצמי, ולקח לו זמן רב להתרגל לרעיון ההנהגה והנבואה. האמת? אולי לא היה שורד את להקות העיתונאים שלנו.

      בכלל, יש משהו מעוות בעובדה שלכל עיתונאי פה יש מושאי ביקורת קבועים וחוזרים. אפשר לנחש כמעט תמיד מראש מה יגיד עיתונאי על דמות ציבורית. משני צדי המפה הפוליטית מנופפים העיתונאים באותן האשמות על אותם אישים, על פי הצד הפוליטי שלו הם קרובים. חוסר התזוזה הזה הוא הרס מוחלט של האובייקטיביות. אני לא מדבר על טורי הדעה- שם מוטב שלכל כותב תהיה תפיסת עולם סדורה, אלא על הידיעות החדשותיות, שאמורות לשקף את האמת, ואותה בלבד, ולא תפיסת עולם פוליטית ורשימות חיסול אישיותיות.

      העובדה שכל עיתונאי צבוע בצבע אחד, ויחד עם שמו אתה כבר יודע מה יכתוב, באיזה טון ועל מי היא הופכת את העיתונות לאזור צפוי ומשעמם ולכזה שהאמון בו הולך ונעלם. נדמה שהדיון שצריך להיות השבוע הוא לא על תפקודו של בנט כקצין צעיר אלא על תפקודם של העיתונאים, ומהם כמה מהבכירים שיש לנו.

      דמות השבוע: רחל עזריה

      רחל עזריה, סגנית ראש עיריית ירושלים (יח"צ , רותם סלע)
      (צילום: רותם סלע)

      סוף סוף התבשרנו על רכש חדש לפוליטיקה שיש מאחוריו, במקרה הזה, מאחוריה, רקורד מוכח של עשייה ציבורית ענפה, של מנהיגות ומעורבות וצמיחה מלמטה- מארגוני הסביבה והחברה, דרך הפוליטיקה המקומית, ועד לפוליטיקה הארצית. רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים הצטרפה השבוע למפלגה החדשה של משה כחלון. המודל שעזריה מציעה לנו הוא המודל הנכון לצמיחה והתפתחות אטית, יחד עם הוכחה נמשכת של איכויות כמו נוכחות במאבקים חברתיים, דוגמת "מחאת העגלות", הובלת רפורמות כמו הרפורמה בצהרונים, תמיכה בעובדים ונוכחות חשובה במאבקים סביב נושאים דתיים.

      העובדה שאני צריך לציין את עזריה היא תעודת עניות. העובדה כי על עגלת הבחירות מזנקים כולם, כמו במין תכנית מוזרה של כוכב נולד, או גרוע יותר, בחיפוש אחר עבודה קלה ומשכורת גבוהה היא מגוחכת. העובדה הזו היא תעודת עניות לציבוריות הישראלית. העובדה שהתמודדות פוליטית ארצית הפכה לעניין של מה- בכך היא מסוכנת. יש בכל העדר בושה וחמור מזה העדר של תחושת כובד ראש ואחראיות. ובאמת, נדמה שיש חברי כנסת, ומספרם הולך וגדל, שתפקידם בכנסת מסתכם בקבלת משכורת ולא הרבה יותר מזה.

      המלצת השבוע: "דואר ספרותי" מאת ויסלבה שימבורסקה (תרגום: רפי וייכרט) בהוצאת חרגול- מודן

      ויסלבה שימבורסקה (AP)
      (צילום: AP)

      ויסלבה שימבורסקה היא משוררת אהודה ואהובה בישראל. כעת יוצא לאור ספר מעט שונה שלה- "דואר ספרותי"- בתרגומו של רפי וייכרט שהוא באמת מתרגמה המובהק, כפי שכתוב על גב הספר, ומי שאחראי על הכניסה המרשימה של המשוררת למחזור הדם הספרותי שלנו. הספר מאגד תשובות קצרות, שנונות וחדות שכתבה שימבורסקה לכותבים ששלחו יצירות, בדרך כלל בוסריות, לשבועון בשם " החיים הספרותיים" שבו עבדה.

      התשובות עטופות בהומור וחום, אבל גם מציגות סדר יום מנומק ומגובש ביחס לספרות, לכתיבה ולקריאה. שימבורסקה גם מנחמת את הכותבים וגם מעניקה להם ביקורת חשובה, בהירה ונוקבת, כך מצליח הספר הזה גם להצחיק וגם להעביר שיעור חשוב בתורת הספרות. מומלץ.