סיכום שבועי: עליה? איפה היינו היום ללא יהודי צרפת?

אירוע מתקפת הטרור הרצחנית בצרפת מותיר את "האדם" המום וזועם, ונושא עמו מחשבות רבות, שחלקן סותרות האחת את השנייה. למשל, אחרי אלפי שנות גלות העובדה שיש לנו מולדת היא עובדה פלאית ורגע שיא בהיסטוריה היהודית, לא פחות. ועל-כן, הקריאה ליהודי צרפת לעלות היא דבר טבעי ובריא ונכון בכל שעה בוודאי בעת כזו. מאידך, איפה הייתה התרבות היהודית והעולמית בלי לוינס, דרידה, מר שושני והרב מניטו, ללא קפקא וחנה ארנדט ופאול צאלן ועוד יהודים רבים שחיו בגולה ומימשו את לב ליבה של הזהות היהודית- חשיבה וחקירה של העולם, ועל כן, מוטב שיהיו יהודים בצרפת ובכל מקום.

או למשל, ההתנהגות של ראש הממשלה סביב האירוע. מצד אחד- מופע אישי בעייתי ומוזר, עם ההידחפות לשורה הראשונה, הנפות היד והעקיפה בתור, ומאידך, הצהרה נוקבת מול חוסר הבושה הצרפתי שלא להזמין את ראש הממשלה. לא להזמין אותו שפירושו לא להזמין את מדינת ישראל. שפרושו לבקש ולהמשיך לעצום עיניים מול האנטישמיות הגואה.

בפרשת השבוע, פרשת "וארא", מתחיל סיפור המכות שהאל מכה את מצרים. פרעה מסרב שוב ושוב והמכות מגיעות בזו אחר זו, קשות ואלימות האחת מרעותה. המכות הללו, שפוגעות במצרים, הן פעולה סמלית, יותר מאשר דבר מחויב המציאות. הרי אפשר היה להתחיל ולסיים במכת חושך, לתת לבני ישראל לעזוב בעוד המצרים בחשכה. האלימות הגוברת, העובדה שליבו של פרעה הופך קשה בהוראת האל, כל אלו מעניקים לסיפור נופך בעייתי, שבו לא ברור האם היה המהלך כולו רק תהליך יציאה לחירות, האם לא היה זה סמל לכוחו של האל, ולמידת הנקמנות שטמונה גם בו, כפי שהיא טמונה בעולם. מול אלימות קשה, יש צורך לשאול שאלות קשות. גם כאלו שלא נעימות לאוזניך.

המחשבה על האלימות מובילה לעוד התלבטות, וכזו שאינה נעימה כלל, אולי הקשה והנוקבת ביותר, שנמצאת בלב השבוע הזה: הצורך, מצד אחד, שלא להאשים את האסלאם כולו בחטאי המשוגעים שבתוכו, ומאידך, ישנו המבט הכנה כלפי המציאות האנושית העכשווית שבה האסלאם הוא הגורם האלים והמדכא ביותר בחברה האנושית. אלימות כלפי נשים, מיעוטים וכל מי שאינו שותף לאמונה שוטפים את ארצות האסלאם ורצון עז לייבא את אותה מערכת ערכים לעולם המערבי, גם במחיר כפייה ואלימות.

השבוע, כך נדמה, הוא קו פרשת המים של האסלאם. אם יקומו ההמונים, מאות המיליונים, יצאו לרחובות ויצהירו שאותם רוצחים מנודים מן המחנה, שכל גורמי האלימות הם עיוות של הדת, הרי שיש סיכוי לעצב מערכת רב- תרבותית , אבל אם הדממה תמשך , ומי שימשיכו להופיע כנציגי האסלאם הם אנשי ארגוני הטרור, הרי שהשבוע היה רק תחילת ההתנגשות הגדולה בין הציוויליזציות.

ההישג של סתיו שפיר בפריימריז של מפלגת העבודה, מעורר התפעלות וכלל לא מובן מאליו. בסופו של דבר, יש פה הכרזה כלפי הדור הצעיר, זה שלא תמיד שש לצעוד קדימה- הנה, עשייה מובילה לתהודה ציבורית ופעילות עקבית, בעלת עמוד שדרה, זוכה לבסוף לאמון ולהמשך. שפיר , בתוך שנתיים, הפכה לדמות לגיטימית בצמרת הנהגת מפלגת העבודה, ואולי, כעת או בעתיד, בצמרת המדינה. בכלל, יש פה , לאחר הפריימריז בעבודה הצגה ברורה של צמד אפשרויות מנוגדות במפלגות הגדולות. הליכוד מציג צוות בעל עבר מוכח בעשייה ציבורית ובעל רקורד ביטחוני לעומת זאת, העבודה מציגה נבחרת בעלת כריזמה, שאולי לא מצוידת באותו עבר, אבל מציעה תחושה עזה יותר של הבטחה לגבי העתיד.

אבל אם לחזור לשפיר, יש פה מקרה מרתק של התבגרות מול עינינו: המחאה החברתית, שהייתה אולי מוצדקת אבל צבועה בצבעי גיל ההתבגרות- תנו לנו הכול מיד, כולם לא בסדר ותחושה של חופש ומרד, ומשם להבנה שיש צורך להשפיע מפנים, מתוך המערכת, ואז קריאה נבונה של המערכת הפוליטית והתגבשות של חברת כנסת שקולה, אבל נחרצת, שאינה מפחדת מעימותים. ההתבגרות הזו, הלוואי ותעמוד כמודל לצעירים אחרים, במפלגות השונות, הנה, הם למדו השבוע- יש גמול לעשייה, ומי שהייתה לפני שנים בודדות צעירה לא מוכרת, בשולי העשייה הציבורית, נמצאת עכשיו במקום שממנו אפשר באמת לשנות את חיינו.

בסוף השבוע הקרוב יתקיים בדרום, בשדה בוקר, במתחם מדרשת בן-גוריון פסטיבל "ימי שירה במדבר". הפסטיבל הזה הוא תופעה חסרת תקדים, מקסימה ומעוררת התפעלות, פרויקט חיים של אילנה שחף ומירון נומיס, שמארגנים שנה אחר שנה פסטיבל שירה רב- משתתפים ומרובי קולות, בעל עומק ומגוון שאין כמעט בשום פסטיבל אחר.

רשימת המשתתפים ארוכה ובין השאר יהיו שם אירועי מחווה ליהודה עמיחי, יורם ברונובסקי ומחמוד דרוויש ז''ל ולארז ביטון יבדל''א, כל זה ילווה גם במוזיקה ובמפגשים אינטימיים עם כותבים רבים. תפאורת המדבר מתאימה לשירה וגם הניתוק עושה את שלו וכך, אפילו יותר מאשר המופעים אפשר לשבת שם עם משורר אהוב לקפה ועם משוררת לשיחה. כדאי למצוא מקום לינה ולבוא.