סיכום שבועי: בפוניבז' לימוד התורה לא באמת חשוב לתלמידים

גלוי וידוע הדבר- חברה שיש בה אלימות, קיטוב ופלגנות, חברה שאין בה כבוד הדדי, עזרה הדדית ואתוס משותף היא חברה במשבר. מה שראינו השבוע בישיבת פונוביז' המפורסמת היא עדות לא רק למה שמתרחש בין כותלי הישיבה אלא לעדה החרדית כולה, שנמצאת במשבר חריף. מה אין לנו פה- כנופיה אחת שנקראת "השונאים" וכנופיה יריבה שנקראת "המחבלים" (בהגייה אשכנזית כמובן), מאבקי שליטה בישיבה, מכות ואלימות פיזית, אלימות מילולית ורדיפה תקשורתית האחד של השני, האשמות, תלונות במשטרה, ממש מחזה מדרום איטליה.

אבל המאבקים הללו הם רק קצה הקרחון, רק מה שאנחנו רואים על פני השטח, עמוק במים ישנו קרחון עצום של מתח והתנגשות בין צדדים מנוגדים: הקדמה והשמרנות. אני לא טוען שאלו הכוחות שפועלים בפונוביז', שם מדובר על מאבק שטחי בהרבה, בעיקר על כוח, אבל רק חברה בעימות קשה מגיע לכדי אלימות כזו. פונביז' היא סימפטום של משהו גדול ומשמעותי בהרבה. נדמה שבישיבה יש אובדן שליטה מוחלט והמסקנה החמורה מכך היא שאין יותר רבנים בישיבה הזאת (ואולי בחברה החרדית כולה) שיש להם מספיק כריזמה, עוצמה רוחנית ואהדה מהציבור בכדי ליישב את המחלוקות, לאחות את הקרעים ולא לאפשר מראות כמו אלו בהם נערים צעירים מכים נערים בני גילם, זהים להם לחלוטין, רק בשל איזה מאבק מעורפל בין רבני ירושלים לרבני בני-ברק.

בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", אנחנו פוגשים דווקא אירוע של אחדות גדולה, אולי האחדות הגדולה מכולם- מעמד הר סיני. העם העייף, שרק לפני רגע היה עבד לפרעה, שרק יצא לחופשי ורק מתחיל לגבש את הזהות שלו מגיע לאירוע המכונן שלו: "מתן תורה". אבל האירוע הזה אינו פשוט- העם צריך להתכונן אליו שלושה ימים וגם אז הוא מתקשה לעמוד בעצמה שלו, אבל הוא עומד, גם אם מפוחד, מאוחד ומחובר, מתחת להר. האירוע הזה גורם להרהר במושג האחדות, בחוויה משותפת שהופכת לאתוס משותף. האם חוויה כזו אפשרית רק מול אירוע קיצוני- הר סיני מצד אחד אבל גם למשל, מן הצד האחר- מלחמה ואסון, מגפה ואיום, שמולם ציבור בדרך כלל הופך מאוחד ומחובר?

ההרהור הזה ממשיך לאירועים השבוע בפונוביז', האם לא רק שאין שם משהו שהתלמידים יכולים להתאחד סביבו אלא שלימוד התורה הפך לדבר שולי, מעשה משעמם שמחוויר מול המאבקים והמתח האישי, הרי אי אפשר לחשוב שמי שהתורה בראש מעיניו ישחית את זמנו על אלימות וקללות, נכון?

אני מרגיש צורך לחזור על עצמי, ולכתוב דבר שכתבתי כבר בעבר- מהפכה בעדה החרדית תהיה אחת מהמהפכות החשובות שידעה הישראליות. המתח בין הגורמים המבקשים להתערות בחברה, להיפתח לשוק העבודה, לבין הכוחות השמרניים שמבקשים לבצר את החומות ובסופו של דבר לשמור על הכוח שלהם מטלטל את החברה החרדית, וחלק מאותו מתח מתבטא גם בקלות שבה האלימות מופיע בתוך תחומי החברה הזאת, כמו בסיפור פונוביז'.

אם כן, מה הפתרון? הרי מעמד הר סיני לא ישוב ולא יהיה אירוע דומה שיאחד את החברה הזאת. יש רק פתרון אחד, שכרגע אינו נראה באופק - צמיחה של דמות רבנית מרשימה ובעלת חזון שתהיה מסוגלת לנווט את הספינה במים הסוערים, להוליך את הקהל בין פתיחות לשמירה על המסורת והאופי המיוחד. אני משוכנע שדמות כזו תוביל גם לרגיעה בישיבת פונוביץ', אבל מכיוון שהחברה החרדית מקפידה לא לגדל רבנים צעירים, הרי שיש סיכוי שהסרטונים שראינו השבוע הם רק ההתחלה.

השבוע הגענו לתחתית מערכת הבחירות, תחתית שכל מערכת בחירות מגיעה אליה בחדווה לא מוסברת: כניסת משפחות המועמדים לתמונה. הגברת ליהיא לפיד, אשתו של יאיר, התגלתה כמי שלפתע חשה צורך עז להפריש חלה ולברך רווקות בזיווג ועקרות בפרי בטן. גל מהיר של התחזקות עבר עליה מול הסקרים האחרונים. זו הדרך הראשונה שבה המשפחה מעורבת: האישה והילדים צריכים להפגין את הרב מגזריות שלהם, את השמירה על קודשי ישראל מצד אחד ואת החברמניות מצד אחר. האישה הופכת לכלי משחק פוליטי.

זו דרך אחת, האחרת היא לתקוף את המועמד דרך משפחתו. את הדרך הזו חווינו השבוע בעצמה עם שרה נתניהו. לא שאין ממד שגורם לחוסר נוחות לגבי התנהלות אשתו של ראש הממשלה, אבל החיטוט בפח הוא מגוחך בשעה שאתגרים קשים, ביטחוניים וכלכליים, תרבותיים ורוחניים עומדים מול ההנהגה שלנו בעת הזו.

המעבר לתעמולת בחירת תלוית משפחה היא עדות לחוסר בגרות של המערכת הפוליטית, לרצון לרווח מהיר וקל, הנה, ליהיא רק תפריש חלה ומיד רבבות חובשי הכיפה יפלו על צווארו של לפיד, בטח, ואלי מצביעי ליכוד וותיקים יחדלו מכך כי שרה לא החזירה בקבוק? ברור. זו חשיבה טפלה ולא רצינית, וככול שמערכת הבחירות הזו מתקדמת הולך וגובר המיאוס , אני מרגיש שליהיא ושרה רק מחזקות את החלטתי משבוע שעבר- לא להצביע בבחירות. בטח כול עוד שהפרשות חלה ובקבוקים מככבים בסדר היום הציבורי שלנו.

השבוע, בין הימים ראשון לחמישי יתרחש יריד הספרים הבינלאומי בירושלים במתחם התחנה ובאתרים נוספים בעיר. נכון שירידים כאלו הם בדרך כלל מרגש המשחקים של הסוכנים והעורכים וההוצאות, שבאים לסגור עסקאות ולהרחיב את ההיכרות בניהם, אבל היריד ממש גדוש ומתפקע באירועים נהדרים ובנוי לחלוטין למען הקהל הרחב. בין האירועים, למשל, רבי שיח על ספרות גרמנית וערבית, מושבים על הסיפור הקצר, על רבי נחמן ועל אופי הכתיבה של רופאים, מפגשים בין סופרים זרים למקומיים, השקות של ספרים חדשים ומפגשי עומק, פואטרי סלאם ומסיבות ומה לא. היריד הוא ממש פסטיבל ספרות מושקע ומגוון במיוחד. וכול זה בלי לדבר על התנועה בין הדוכנים, המפגש עם אנשי ספרות באופן פתוח וחופשי, האוויר של ירושלים, הרחבת הלב והדעת מובטחים. כדאי לבחון את התכנייה שמצויה באתר היריד ולבחור את האירועים שמדברים אליכם.