פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חסידה בקולנוע: אם אני מאשימה את א-לוהים אני מודה שהוא קיים

      הסרט "הולכת רחוק" רחוק מלהיות טקסט דתי אבל הוא טקסט ששואל שאלות ומקפל בתוך שעתיים את התחושה הסזיפית של החיים והשלמה עם בחירות גם אם הן בחירות קצה שסוטות מהנורמה החברתית

      חסידה בקולנוע: אם אני מאשימה את א-לוהים אני מודה שהוא קיים

      "הולכת רחוק" סרטו של הבמאי הקנדי ז'אן-מרק ואלה הוא סיפור מסעה הנשי של שריל סטרייד (ריס וית'רספון). מתוך מסע רגלי ארוך ומפגש פראי עם הטבע במהלך אלף מייל לאורך שביל רכס הפסיפיק במערב ארצות הברית, אנו מגלים מיהי שריל ומה הביא אותה למסע, כשזה למעשה סיפור קצר שיש בו הכל, משפחה הרוסה, בגידות בבעל, מין מזדמן, התמכרות להרואין, מוות של אם אהובה והחלטה אחת, לשנות את המציאות. הסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא סרט של אתגר ותקווה.

      כולנו נדרשים למסעות נפשיים כשנשים צועדות לפעמים רחוק יותר במסעות האלו. בעצם, מידי יום הנפש הפתלתלה שלנו חוזרת ובאה חשבון. החשבונות האלו מצטברים. הבחירות שלנו לפעמים לא מספיק ברורות לנו. אנחנו בהדחקה ובהדרגה יוצרים את הניכור שהוא אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר של הפוסט מודרניזם.

      "דע מאין באת ולאן אתה הולך" אומרים לנו חז"ל ובמילים אחרות המסתורין של העולם דורש מחקר כשלמעשה החיים עצמם הם חיפוש בלתי פוסק.

      החיפוש בעבר דרך ההווה הוא משהו שכולנו מכירים. אנחנו מנסים לגאול את עצמנו מכאב או פרידה ושוכחים לפעמים שכאב ומוות הם חלק מהחיים. לפעמים זה לא מרפה ועולם הרגש מצטופף בלב, כששוב ושוב צפים ועולים דמויות, אנשים ומרחבים ששינו את חיינו.

      הולכת רחוק (יח"צ)
      הבחירות שלנו לפעמים לא מספיק ברורות לנו (צילום: יח"צ)

      ב"הולכת רחוק" יש את הממד של התגלמות הנפשי בפיזי. כבר בתחילת הסרט כחלק מההכנות למסע, שריל מעמיסה בתרמיל גם את הדברים המיותרים. "שיהיה". גם כשהתיק כבד באופן שהיא לא יכולה להרים אותו, היא מתעקשת. דווקא את הסצנה ההיפר ריאליסטית והכל כך מוכרת הזו מההכנות לטיולים אפשר להמשיל באופן מאוד יפה על החיים עצמם. אנחנו מעמיסים, גם כשכבד, גם כשנגמר, גם כשדי. וקיימים מאבקים קשים בדרך למטרה ולרצונות האמתיים שלנו.

      סיפור העבר הקשה של שריל שזור כחלק נראטיבי מהמסע הרגלי והבודד שמפגיש אותה עם עצמה. זיכרונות הילדות והנעורים ומערכת היחסים העמוקה שלה עם אמא שלמעשה הפכה את חולשותיה לעוצמות והטילה קסם בלתי הפיך על ילדיה אבל נפטרה בגיל 45 ממחלה סופנית. הכל צף ושוקע שוב במהלך הצעידה האינסופית במרחב הפתוח כששוב ושוב נשאלת השאלה: למה שריל לא יכולה להתנתק? השאלה הזו היא גם ביקורת עצמית אמיתית וכנה לכל מי שעשה שינוי משמעותי בחייו. "תזכרי שאת יכולה לפרוש בכל רגע" היא אומרת לעצמה.

      המסע של שריל הוא מסע נשי חד על שלל הסיטואציות מול גברים אליהן היא נקלעת. הסרט מנסה להפוך את הסטריאוטיפים על חולשות נשיות למוקדי כוח. היא אישה לבד במדבר והיא חדורת שליחות ומטרה כשיש משהו מאוד אותנטי וכן באופן שבו המפגש עם אלמנטים נשיים בסרט מעוצב ובמפגש שלה עם דמויות נשיות אחרות.

      במהלך המסע של שריל יכולתי לחשוב שמדובר במסע מאוד חילוני. הזדהיתי עם המסע כאישה ומאוד התחברתי אליו מהמקום הזה אבל כאישה דתייה כל הזמן שאלתי את עצמי, א-לוהים לא נמצא במדבר? היא לא מרגישה שיש משהו אינסופי מאחורי היקום? המסע הוא נפשי, קיומי ופילוסופי וקיימים בו אף תחנות שהן אפיזודות ספרותיות מבריקות לתיאור החוויה האנושית-אוניברסלית אבל איפה בכל זאת, א-לוהים.

      ואז לקראת סוף המסע קיבלתי תשובה. "אלוה-ים הוא כלבה אכזרית" חושבת שריל לעצמה ומסכמת את היעדר הנס שייחלה לו כשאמא הייתה על ערש דווי, את תחושת הבדידות והניכור העקשני של העולם לנוכח נסיבות חייה. זאת אומרת, במלים אחרות- אם אני מאשימה את א-לוהים אני מודה שהוא קיים.

      פוסטר הסרט הולכת רחוק (יח"צ)
      במהלך המסע של שריל יכולתי לחשוב שמדובר במסע מאוד חילוני (צילום: יח"צ)

      "הולכת רחוק" רחוק מלהיות טקסט דתי אבל הוא טקסט ששואל שאלות ומקפל בתוך שעתיים את התחושה הסזיפית של החיים והשלמה עם בחירות גם אם הן בחירות קצה שסוטות מהנורמה החברתית. כאישה מאמינה הייתי מספרת לשריל כתשובה על "כלבה אכזרית" את המשל הידוע- מסופר על אדם שהגיע לסוף חייו, הוא עולה לשמיים ומסתכל לאחור על מסע חייו. והנה, בכל המסעות בחייו הוא רואה ארבעה עקבות, את שלו ואת של א-לוהים. כשלפתע ברגעים הקשים באמת הוא רואה רק זוג צעדים אחד, למה השארת אותי כאן לבד? ואיפה היית כשהיה לי קשה? הוא שואל את א-לוהים... וא-לוהים משיב: ברגעים האלו הקשים באמת, נשאתי אותך על הידיים.