פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שיר של שבת: עם המשוררת יעל דין בן עברי

      ואני נותרת עם אבא שוכב/ על הספה, מופשט ממהותו/ ואז, אין אני יכולה כבר להלבישו מחדש/ והוא גווע. שיר של שבת עם המשוררת יעל דין בן עברי. שתהיה שבת של שלום ושלווה

      יעל דין בן עברי (יח"צ , באדיבות המצלם)
      יעל דין בן עברי

      יעל דין בן עברי היא משוררת צעירה, ספרה הראשון "ממד הרפאים של מה שהיה פעם בית" התפרסם ממש לאחרונה בהוצאת עמדה. בשירים החדשים שלה המתפרסמים השבוע במדור, מציירת בדיוק רב בן עברי את אחד הנושאים המרכזיים של השירה העברית הצעירה: מוסד המשפחה והאמביוולנטיות כלפי אותו מוסד. בשיריה הקרבה והריחוק, החרדה והאינטימיות משמשים בערבוביה, מחליפים זה את זה, חולקים זה על זה. המאבק הוא מאבק שמתחיל מהמתח שבין היחיד לרבים, בין הבדידות המזינה את היצירה לבין היענות לסביבה ולחברה ונגמר במתח בין התפקידים השונים שלנו במשפחה- בנים והורים, אחים ובני זוג .

      המתח הזה קיים אצל בני האדם כולם, ברמות שונות, אבל נדמה שאצל יוצרים הוא מופיע בעצמה גדולה יותר. אולי אפילו אפשר לציין את המשוררים כמי שחווים את המתח הזה בעצמה הגדולה ביותר. יש בשירה איזה אלמנט של הפניית עורף, מרד בחברה ובמשפחה, בקשה ליציאה לגלות ויציאה לחירות, השירה היא פעמים רבות ערעור על הסדר הקיים בשפה ובחברה, בשיאה, השירה שואלת את השאלות החריפות ביותר. זו הסיבה אולי שהשירה היא מקור תמידי לניסוח של המתח הזה.

      כוחו הגדול של שיריה של בן עברי בנושא הזה היא הכנות הפורצת מכל שורה. היא נאמנה לקולות הסוערים ביותר שבה, ואינה מפחדת להתעמת עם עצמה ועם העולם שסביבה: התוצאה היא עדות שמספרת משהו שכולנו עוברים, אבל רובנו מפחדים להודות בה.


      רצח אב

      אבא שוכב על הספה מופשט ממהותו.
      "אין אבא," אני מייסרת לך?,
      אתה שהפכת לאב לבתי.
      אני מורידה ממנו את העור הצעיר
      אני מסירה ממנו במכת גרזן
      את האגודל שהיה מושיט לי לאחוז בהליכת הרחוב,
      את הידע האינסופי שלו
      (שביטלת בהינף יד ופתאום
      אינני מוצאת אותו באף מקום
      כפירור שנפל תחת החולצה)
      את הקול העולה ומצטפצף
      בשירה גברית חסרת מילים
      של 'לה לה לה'
      עם הרדיו,
      את הזרת הנלעסת בהיסח נהיגה.
      ואני נותרת עם אבא שוכב
      על הספה, מופשט ממהותו.
      ואז, אין אני יכולה כבר להלבישו מחדש,
      והוא גווע.


      לילות

      בלילה את אינך עוצמת את עינייך.
      פעורות נותרות העיניים.
      לעיתים אני חושדת כי מתת,
      אך את זורקת גופך ללא רחם על סורגי העריסה.
      באותו הלילה, מקבילה לגופך,
      אני אינני עוצמת את עיניי.
      פעורות נותרות עיניי
      ואני מתבוננת באור החודר דרך התריס
      שאינו מוגף סופית. לעיתים אני חושדת כי מתתי.


      הילד יראה בסוף כדבר המושלם

      הוריו יהיו לקט איברים עירבובייתי
      מהם בחר.
      משהו בהם יהיה לא במקום,
      בחיבור האיברים תהיה איזו שגיאה,
      חוסר מושלמות, אובדן.


      ברגעי הדיכאון הצפים

      אפילו את לא היית.
      הייתי מרימה אות?ך בגופך? הקטן
      הייתי מלטפת את עורך?
      הייתי מריחה אותך אל קרבי
      היית מחייכת אליי בבוקר
      היית מנשקת את עורפי
      היית לוחשת לי את הסוד,
      ומאומה לא היה קורה.
      כך ידעתי שגם אהבה יכולה לשחק מחבואים.