פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אמיר חצרוני: לא יעזור לכם, אני לא יהודי

      "נטען שאני מתעלם מהרגש היהודי ומשותפות הגורל ביני ליהודים ברחבי הגלובוס, אבל רגש זה דבר סובייקטיבי: או שהוא ישנו, או שהוא איננו - אצלי הוא איננו". אמיר חצרוני עונה לאהרון קריב

      אמיר חצרוני (ראובן קסטרו)
      אמיר חצרוני (צילום: רובי קסטרו)

      יש לי המון מה לומר למקהלה היוונית הצורמת – מיהורם גאון ועד גל אוחובסקי, מאיתן כבל עד ישראל כץ, ומעיתון "הארץ" ועד למקומון יבנה שמשמיצה אותי ושופכת את דמי כבר שבוע רק בגלל שאני מתנגד לחוק השבות. לא הייתי בוכה אם חלק מהיהודים (ואגב – גם הלא יהודים) שחיים היום בישראל היו חיים במקום אחר, אבל נשאיר את זה למאמר אחר על קווים לדמות חוסר הסובלנות בישראל.

      נשאיר גם חומר למאמר על חוסר ההגינות של המדיה, מאמר שיספר איך "קשת" הזמינו אותי להשתתף בפאנל פוליטי בתשלום בנושא תוצאות הבחירות וכפו עלי דה-פקטו לקחת חלק בחינם בחקירה צולבת על עמדותיי הלא ציוניות הלגיטימיות. גם את המאמר על הפגיעה בחופש הביטוי – כאשר מבקשים מרשויות אכיפת החוק לרדוף אדם רק בשל דעותיו – נשאיר לעתיד.

      עימות בין אמיר חצרוני ובין אמירה בוזגלו בתכנית הבוקר של קשת (צילום מסך , פייסבוק)
      ""קשת" הזמינו אותי להשתתף בפאנל פוליטי בתשלום בנושא תוצאות הבחירות וכפו עלי דה-פקטו לקחת חלק בחינם בחקירה צולבת על עמדותיי הלא ציוניות הלגיטימיות".

      במאמר הקצר הזה אדבר רק על יהדות, גורל והגירה. נולדתי למשפחה ממזרח אירופה שהחלטה שגוייה ראשונה הביאה אותה לא לקבל את ההצעה הנדיבה של האינקוויזיציה במאה ה-15 והחלטה שגויה שנייה הביאה אותה להגר לישראל ולא לשוודיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אם אבות אבותיי היו מחליטים נכון, הייתי היום דור 20 באי האיברי או לפחות דור שלישי בסקנדינביה. מלחמת העולם ה-2 הייתה עוברת מעלי. האנטישמיות הייתה חולפת מצדדיי. הייתי חי חיים ארוכים ומאושרים בלי לדעת מי זו מירי רגב וכמה מפלגות עבר מאיר שטרית עד שנפלט מהכנסת.

      בליבי, אני חש את אירופה. מראה הדנובה עושה לי ויברציות שאף פעם לא קיבלתי מלצפות בגאון הירדן. בתי התעלה של אמסטרדם מחממים את ליבי שמעולם לא התחמם מלראות את שיכוני הבאוהאוס של תל-אביב. הרי האלפים משפרים אצלי את זרימת הדם בעורקים בזמן שחוטם הכרמל רק מגדיל את הסיכוי לשבץ.

      אני שונא לא רק את האקלים הישראלי והנוף אלא גם את הארכיטקטורה חסרת ההשראה, האנשים הצעקניים, ואפילו את האוכל: אני ג'אנקי של פירות יער במדינה של תפוזים. כמובן, גם הדת היהודית לא מרעידה בי מיתר. אני נוהג ביום כיפור ואוכל לחם בפסח. בבתי כנסת אני מבקר רק למטרות תיירותיות, ובדרך כלל מתאכזב (כי האסתטיקה איננה הצד החזק ביהדות).

      מעבורת על תעלה בשכונת יורדן, אמסטרדם (ShutterStock)
      "בתי התעלה של אמסטרדם מחממים את ליבי". אמסטרדם (צילום:ShutterStock)

      במאמר של אהרן קריב "מה הייתה השגיאה האקדמית של חצרוני?" שהתפרסם בוואלה! יהדות בשבוע שעבר, נטען כי אני מתעלם מהרגש היהודי ומשותפות הגורל הבלתי נמנעת ביני ליהודים ברחבי הגלובוס, אבל רגש זה דבר סובייקטיבי: או שהוא ישנו, או שהוא איננו (ואצלי הוא איננו); אשר לגורל – לא קשה לראות שמי שירד בזמן מהרכבת הגיע לתחנה טובה יותר. ובכלל – אם אני לא מוצא שותפות גורל ביני לבין משה כהן מדימונה – למה שאמצא אותה עם חיים לוי מקזחסטן?

      אז מה נותר לי לעשות? פניתי לבית המשפט כאחד מעותרי "בג"ץ קניוק" בבקשה שיכיר בי כחסר דת. בבחירות האחרונות הצבעתי למפלגה הערבית – החלטה שקיבלתי בלית ברירה אך בדיעבד אני שלם איתה במאה אחוזים (הם היחידים שלא הצטרפו למקהלה המכוערת נגדי), ובקרוב אני גם עף מכאן למדינה שבה לא ירדפו אותי בשל דעותיי. אמנם אחד הצדדים בקשר, קרי היהדות, מתנגד לניתוק הקשר, אבל כמו בגירושין: מספיק שאחד הצדדים ירצה להיפרד בשביל לפרק את החבילה.

      חצרוני נוטש את היהדות (צילום מסך)
      פנייתו של אמיר חצרוני לבג"ץ

      פרופסור אמיר חצרוני הוא חוקר תקשורת ישראלי

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור אג'נדה? כתבו לנו.

      המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.