פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא אדם. כן, אדם. לא ע?ם ולא בטיח. עכשיו תעזבו את חצרוני בשקט. ולא רק אותו. תעזבו את כל מי שהוא לא "אתם". כל מי שמגדיר את זהותו וערכיו, בלעדיכם. אולי לא תאמינו אבל יש כמה כאלה. אוסף של יחידים. אל תקראו להם ב??ר?ב??ים. אל תתייגו אותם - שמאלנים, פוסט ציונים, חילונים, מתנחלים, חרדים זה פשטני מידיי. הם אוסף של יחידים, מורכבים, מתחבטים, נאבקים.
הרצון לשייך כמה שיותר אנשים לצד שלך, לאידיאולוגיה שלך, הפכה לאובססיה חסרת מעצורים. אובססיה מגוחכת. הנה כמה ששמעתי: הרמב"ם דתי לאומי, הרב קוק מתנחל, משה רבנו חרדי, יוסף הצדיק ברסלב, רבן יוחנן בן זכאי ("תנו לי את יבנה וחכמיה..") שמאלני, אלעזר שטרן משת"פ ויש עוד, באמת. אבל די עם זה. מספיק. המציאות מורכבת, והאדם, מורכב גם הוא. אין אפשרות לשייך אדם אם אין לו רצון להשתייך. אין טעם. צריך ללמוד לכבד אנשים שלא רוצים להשתייך. גם אם זה מרגיז אותנו. אותנו המשויכים. תרדו מהם.
ההתבטאויות של פרופ' חצרוני ("היו נרקבים במרוקו") דוחות. אין ספק. אך לא על כך אני קובל. אלא על הבהלה מעצם העובדה שאדם לא רואה עצמו כחלק ממה שקרוי "עם ישראל". הבהלה מעידה על תמימות שאין לה מקום. תמימות פתטית של אנשים שמסרבים להכיר בעובדה שיש כאלו שלא רוצים בקרבתם. ואם תחשבו על זה רגע בהיגיון: מה בדיוק הבעיה בזה?! נשמע לי נורמלי לגמרי.
הרעיון כאילו "בכל יהודי יש ניצוץ שמחבר אותו לכלל" נשמע מעולה, אך למעשה, לא כולם חשים בכך. לא כולם חשים חלק ממשהו גדול. מאיזה כלל אדיר, רם ונישא. ממש לא. ואתם יודעים מה? זה בסדר. אפשר להבין אותם. זה באמת נשמע מוזר קצת. או כמו המשפט שחב"דניק אמר פעם לחבר טוב שלי, חילוני מבטן ומלידה, בתגובה על כך שסירב להניח תפילין מכיוון "שהוא לא מרגיש כלום שהוא מניח אותם" : "זה לא משנה, הנשמה שלך מרגישה" אמר החב"דניק והחבר שלי הביט בו במבט של פסיכיאטר רגע לפני שהוא רושם כדור ליתיום לפציינט ששרוי בהתקף מאניה הזייתי.
כל עוד החבר שלי וכמוהו רבים וטובים, משלמים מיסים ושומרים על החוק, הם אזרחים לגיטימיים לכל דבר ועניין. העליהום עליהם נובע ממקום חולה. משנאת האחר רק כי הוא אחר, מתחושת בוז וגאווה.
הבוקר התחיל בקריאת תגובותו של פרופ' חצרוני למאמרו של אהרון קריב, והסתיים בצפייה בתוכנית "עובדה" שעסק בירידתו מהארץ של הסופר והתסריטאי סייד קישוע. הסופר, בניגוד אולי לחצרוני, מרגיש חלק מהארץ הזאת. חלק מהאדמה ומהקונפליקט, חלק מהשפה וחלק מהעם - הערבי והיהודי גם יחד. חשתי שייכות אליו. לא לדעותיו.
הרגשתי, באופן מוזר, שהוא חלק מהעם שלי. לא העם הביולוגי, הדתי. אלא זה הזמני, החולף, היומיומי. העם האזרחי. ומה בנוגע לחצרוני? זכותו לא לחוש כך כלפיי. אני לא מתכוון לאכול מתוך קערת גלידה מול הטלוויזיה ולמרר בבכי. ואלו שכן בוחרים לנהוג כך, תפסיקו, זה פתטי.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור אג'נדה? כתבו לנו.
המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.