פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שיר של שבת: עם המשוררת תהל פרוש

      רציתי לקחת את העולם בתאווה/ ולא ידעתי איך/ האושר היה הבל פה על שמשת מכונית/ סימן שנמוג בהרף עין/ וידעתי שעלי להיות זהירה/ להתכונן לצנוח מאלף קומות. שיר של שבת עם המשוררת תהל פרוש שתהיה שבת של שלום ושלווה וחג פסח שמח

      תהל פרוש (באדיבות המצולמים)
      תהל פרוש (צילום: באדיבות המצלם)

      תהל פרוש היא משוררת צעירה שפרסמה עד היום ספר שירה אחד "בצע", (הוצאת מוסד ביאליק), ספר אנרגטי ומלא כוח, שראה אור בסדרה המוקפדת והמגוונת של המשוררת והעורכת ליאת קפלן, סדרת "כבר" .

      שירתה של פרוש שומרת על מתח תמידי בין התפרצות, כלומר משחק תחבירי, חזרתיות מצלולית ועודפות לשונית לבין בהירות ואחיזה בקונקרטי, בעיקר למען ביקורת חברתית וכלכלית מנומקת. הסכסוך הזה, בין הרצון לעזוב את השפה היום-יומית , זו המשמשת לבירוקרטיה ולשליטה לבין ההבנה כי שינוי במציאות אפשרי רק דרך רתימת אותה שפה לפעולה יצירתית ומשוחררת הופך את השירה שלה לאינטנסיבית ומלאת תשוקה.

      שיריה החדשים של פרוש שמופיעים במדור לראשונה מגלים מתח חדש בחייה וביצירתה, המתח שבין האמא למשוררת, או כפי שהיא כותבת, בין "משטר החיים חזק מאוד" לבין "אני לא רוצה שיפריעו לי עכשיו, השיר זז בעצמותיי" . המתח הזה מופיע יותר ויותר בשירה העברית: הרצון להתמסר לשיר מול הצורך להתמסר לחיים, לפרנסה, ויותר מזה - למשפחה. אבל, כפי שתהל הצליחה לאזן את המתח שבין העולם היצרני לעולם היצירתי, נדמה שהיא מצליחה, לפחות בשיריה, לנהל את המתח בין היותה אם להיותה משוררת, והתוצאה היא ביטוי לחדווה גדולה גם באימהות וגם בכתיבת השירה.


      בין עילם לעודד, מחזור שירים

      ליבי לב??ן הזה שייך בתומו
      נעוץ בקיר ובאוויר ליבי
      בכל מקום שיביט הוא נעוץ בו


      כשהייתי לוויתן עצום
      וחייתי בחמאה מומסת
      שמעתי קולות מהמהמים גם כשצעקו
      התחממתי בשמש והאמנתי בנסים
      בבטני התרחש הפלא
      זהוב וחייתי נמתח בכל פינות
      העור המסנוור שלי


      רציתי לקחת את העולם בתאווה
      ולא ידעתי איך
      האושר היה הבל פה על שמשת מכונית
      סימן שנמוג בהרף עין
      וידעתי שעלי להיות זהירה
      להתכונן לצנוח מאלף קומות


      אתה פלא ננסי גדל בין צעצועים זרחניים
      נישא בידיים החדשות שלנו
      מואכל מהגופים ההוריים
      אתה שלנו
      אתה שלנו
      ולא תבחר אף פעם


      בכל יום אני שומרת את חייך
      בכל יום עיניי משקפות הצלה
      בכל יום ידיי חבלים חבלים
      בכל יום אני מרעימה קולי
      בכל יום גדלים צריחים במצחי
      בכל יום אני קוטפת פרחי חלב
      והים מעמיק ומתכהה
      אני צוללת וראשי בפעמון עורך
      בכל יום עוד ועוד רחוק יותר


      אני לא רוצה שיפריעו לי עכשיו
      השיר זז בעצמותיי.
      אתה מבין, צריך להביט ביום החדש
      בעלה הנוצץ לשלות אותו מחיתוך השמים
      הרקע הבוער נותר
      עצום גם ככה
      הבט הבט הבט
      יש סימנים לרוח,
      ציפור הטרף שברה ענף היום
      בעץ האורן ופרצה לשמים
      ישבתי בכיסא במרפסת הקטנה
      הייתי הציפור הרחתי את המחטים
      רדפתי אחרי עכבר
      רדפתי אחרי ציפור אחרת
      לא חשבתי על העץ
      הייתי חזקה מאוד הייתי השמיים עצמם
      ראיתי סימנים בקצות האצבעות בתחתית הגרון
      בבטן הנושמת
      סגול למשל צבע בלתי ייאמן
      חותך את המציאות לשניים
      אבל מה אני יודעת מהסגול
      מה אני יודעת מהציפור ההיא
      שכנפיה שחור לבן
      אם הייתי יכולה להיות סגול או שחור ולבן
      אני רק מרגישה את השמש
      את הימים שלי בשמש
      ואני יודעת שאמות
      אבל יום חדש בא ועוד יום חדש בא
      משטר החיים חזק מאוד
      הרוח מניעה את העלים האלה
      זה הסימן
      כל כך קל כל זה נראה


      העור היה בעורנו רך ומתיקות גמורה
      מילאה עד שעברה את חיי הנשמה וקראה
      ויצאנו אל עיניי השפה ונדמה שגדלנו מאוד
      ונעשינו רחבים ועברנו את העולם
      התגלגלנו אחד בשנייה ולא ידענו מי נוגעים
      לא היתה חשיבות בזה כי שקענו לגובה הרב
      נעשינו תמימים ועברנו במקום ההריסה ילדותיים
      כדי לשכוח מה שצריך ולנעוץ את הלב הפתוח