פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: הדיון הפופוליסטי על ההפרדה באוטובוסים

      החוסר בדיון רציני בנושא הפרדת האוטובסים, שבו כולם צעקו על עוול מבלי להשקיע בכך מחשבה, הוא סיכום להתנהלות ההנהגה שלנו • הרב לוינגר ז"ל היה מי שהציג בחייו, את הצדדים החיוביים והשליליים הקיימים במפעל ההתנחלויות • והמלצה ללמוד את ספריו של אדם ברוך בליל שבועות

      אירוע השבוע: הדיון לגבי ההפרדה באוטובוסים בין יהודים לערבים בשטחים

      אוטובוס אפיקים, נובמבר 2012 (נמרוד סונדרס)
      הפרדה בין יהודים לפלסטינים. קו אוטובוס בשומרון (צילום: נמרוד סונדרס)

      טוב שהתבונה הפציעה לבסוף, וההחלטה הזו נעלמה מחיינו במהירות. לרגע עוד נדמה שהתבונה שולטת פה. המחשבה על הפרדה על בסיס גזעני היא בלתי נסבלת, התמונה הסופית לא תעלה על הדעת, אבל האם ישנם טיעונים רציניים שתמכו בהפרדה? נדמה לי שהיו. למשל, הסיכון הביטחוני, סיכון שקיים. למשל, הצפיפות והעדר כמות מספיקה של כלי תחבורה, למשל, המפגש המורכב בין אוכלוסיות שיש בניהם קיטוב ומטענים נפשיים קשים, העלולים בהחלט להצית אש. האם סיבות אלו עומדות מול מראית העין של אפרטהייד בשטחים? בשום פנים ואופן.

      אין סיבה אחת מוצדקת לעצב מערכת הפרדה גזעית, למנוע מאחד את מה שיש לרעהו, לגרום לאותם פועלים שאחרי הכל, וכמה שלא נעצום עיניים, בונים את בתינו, להתעכב ולהיטלטל בדרך רק בגלל שציבור המתנחלים אינו רוצה לשבת לצדם. מערכת הביטחון חייבת לספק את ההגנה ומשרד התחבורה צריך לספק פתרונות לצפיפות. ובכל זאת, יש משהו צורם בכך שלא התנהל פה דיון רציני, עם קולות שונים, כולם צעקו, ומיד, מבלי להתעמק, צעקו על עוול, בצדק, אבל מבלי להשקיע בכך מחשבה: סיכום מעולה להתנהלות בהנהגה שלנו.

      פרשת השבוע היא פרשת "במדבר", אבל אני מבקש לעסוק לרגע בחג השבועות. המנהג המוכר והחשוב ביותר, לטעמי, הוא הלימוד לאורך הלילה כולו. מה הוא אותו לימוד, שהפך זה מכבר לסצנה פורחת ובה תיקון שבועות בכל פינת רחוב, תיקונים שרחוקים מלימוד תורה אישי, וקרובים לתודעת המרצה-תלמיד מהאקדמיה? הלימוד הוא כניסה פנימה לעבר שורשי הדברים, ניסיון להבין את הטעם, את דרך החיים המבקשת לבוא לידי ביטוי בתורה. לימוד שהוא, במובן מה, ההפך מהכרזת ה"נעשה ונשמע". לימוד אינו מסתפק בכותרות, ביחסי הציבור, בהר המוקף עשן ובאל המדבר, אלא מבקש לחבר בין חייו שלו לעשרת הדברות, בין חייו שלו לבין החלקים הרוחניים והאינטלקטואלים שבמציאות. על כן מוטב לפנות וללמוד בבתי כנסת קטנים, עם חבר או חבורה קטנה וגם, שומו שמיים, עם עצמך, ולא באותם כינוסי המונים.

      ומוטב גם ללמוד, להתעמק, במה שמתרחש בסדר היום הפוליטי וחברתי שלנו. לא יכול להיות שהכותרת תהפוך למראית הכול. שראש הממשלה וההנהגה יפעלו על פי התגובה לכותרת, על פי הסטטוסים והציוצים. לא יכול להיות שאת הדיון הרציני בין משרדי הממשלה, יחליפו אתרי האינטרנט. בדיון רציני באמת, בליל לימוד של הנושא, התבונה הייתה מורה שלא לקבל החלטה כזו, שאין אנו יכולים לעצב מציאות של הפרדה גזענית, שזה נוגד את המוסר הבסיסי, גם זה היהודי.

      דיון כזה היה מניב הכרה שצריך לפתור את הבעיות העולות מהנסיעה המשותפת - תחושת הביטחון והשמירה על הסדר בין האוכלוסיות, פתרון למיעוט האוטובוסים ולצפיפות. אבל במקום להתעמק, במקום לעשות תיקון משמעותי בחרו לצאת בכותרת ומיד אחר כך להיבהל ולהחליף את הכותרת, זה דומה למודעות "תיקון ליל שבועות", מה שהופך המוני ומרוצה מעצמו, מה שמתקיים על פי השמות המוכרים שמופיעים בו, רב כזה או רב אחר, משורר כזה או אחר, פרופסור כזה או אחר, סופו להרחיק מהלימוד ולקרב את הכותרת.

      דמות השבוע: הרב משה לוינגר ז''ל

      הרב משה לוינגר (מערכת וואלה! NEWS , שמואל אדלמן)
      (צילום: שמואל אדלמן)

      הרב משה לוינגר שהלך לעולמו השבוע, היה במידה רבה, מי שהציג בחייו, את הצדדים החיוביים והשליליים הקיימים במפעל ההתנחלויות. חייו היו נייר הלקמוס של אותו ציבור. מצד אחד היה ברב לוינגר דבקות, להט אידיאולוגי ותפיסת עולם מבוססת. אבל יחד עם התכונות העקרוניות הללו, היו בו גם כוחות של מעשה ופעולה במציאות. רק שילוב בין מחשבה למעשה יכול לעצב שינוי במציאות, לקבוע עובדות בשטח. היו בו עקשנות והתמדה, הבנה של הצורך בדיאלוג עם המערכות הציבוריות ויותר מכול דבר אחר מוכנות להקריב מהנוחות האישית למען המטרה העקרונית.

      אבל הצד הנגדי, אוי, הצד הנגדי. לא שמעתי מהרב לוינגר ז''ל מעולם גינוי לאלימות שהלכה והתעצמה בין שורות האוכלוסייה בהתנחלויות. הכרה באחר, הכרה עמוקה באמת לא הייתה שם. אותה תכונה שקיימת, לעומק, במחשבה היהודית ובתוכה גם מבט אנושי והומני על השכנים בחברון, זה לא היה שם. ועוד דבר היה אצל הרב לוינגר, ובעצם בציבור ממנו בא כולו - ניצול. כן, אין מילה אחרת לאותה כניסה ויציאה מחדרי ממשלה, מניפולציות תקציביות ומומחיות בהכוונה ושליטה במנהיגי הציבור. כשתקציב הולך למקום אחד הוא אינו הולך למקום אחר. מה יישאר מהמסורת של הרב לוינגר ז''ל? מה יישאר ממסורת ההתיישבות בשטחים? ימים יגידו אם הצד האידיאולוגי, הלהט וההתמדה, או האלימות והניצול.

      המלצת השבוע: ללמוד את ספריו של אדם ברוך בליל שבועות

      אדם ברוך בסרט "מות האדמו"ר" (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      נדמה לי שאדם ברוך הולך ונשכח. יש בכך אירוניה: הוא עצמו דיבר פעמים רבות על "סוכני זיכרון", במסגרת התרבות: אנשים שממשיכים להזכיר ולדבר על דמויות שעברו מן העולם, מותירים את קולם ואת יצירתם חיים במרחב התרבותי. ספריו של ברוך- "סדר יום", "בתום לב", ו"חיינו", הם בעיניי ספרי מופת של התפר בין החילוני לדתי, בין הציבורי לפרטי, בין ההלכתי להגותי ולמיסטי.

      ספרים בהם ניסה אדם ברוך לעשות שלום בתוך עצמו בין החלקים הללו והתוצאה היא מסע מורכב ומרתק בין הקולות השונים שמרכיבים את הקיום התרבותי שלנו: בין הרב עובדיה ז''ל לרב קוק ז''ל, בין אומנות פלסטית ליודאיקה, בין מאה שערים ליפו, בין תל אביב לניו-יורק. לזכרו, ולמען שקולו ימשיך להישמע, עשו טובה, קנו את אחד הספרים, קראו בהם עמוק אל תוך ליל התיקון בשבועות.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.