פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: גם לנו יש חלק בחרם הבינלאומי

      בסופו של דבר, אנו אחראים על גורלנו, וכרגע אנחנו עושים עבודה טובה בהענקת סיבות מעולות ללחץ המדיני • נדב פרי זכה למקומו התרבותי בגלל אמון הציבור ובכל זאת, בחר לבגוד באותו אמון • צאו לחגיגה הנהדרת שקרויה "שבוע הספר", זהו העודף הנכון של החיים

      אירוע השבוע: מה אנחנו צריכים ללמוד מהתפטרות ספ בלאטר ומקונגרס פיפ''א

      ספ בלאטר נשיא פיפ"א שהתפטר לאחר מסיבת העיתונאים במטה פיפ"א בציריך, מאי 2015 (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)

      לחובבי הכדורגל היה השבוע טיפול בהלם. מצד אחד, השער שכבש ליאו מסי מול בילבאו בגמר הגביע, ניצחון התחכום על פני הכוח הפיזי, ומאידך התפוצצות פרשת השחיתות בפיפ''א ששיאה התפטרותו של הנשיא הכול-יכול. משחק הכדורגל, שעבור רבים מאתנו הוא שריד לילדות, הפך לביצה עכורה. ההתפטרות הזו מובילה לכמה מחשבות, ראשית על גורל ארגון מושחת ואנשים מושחתים, גורל שאי אפשר לחמוק ממנו, ושנית, על הלחץ הבינלאומי המופעל על ישראל, לחץ שזכה לכותרת "החרם" אבל מורכב מאין ספור קרבות קטנים על התודעה הבינלאומית.

      זמן רב היה ידוע לכולנו שפיפ''א הוא ארגון מושחת. שיא העיוות המוסרי הגיע עם ההחלטה להעניק לקטאר את אירוח משחקי גביע העולם, ואיתו מות אלפי עובדים, שהם בעצם עבדים, בבניית האצטדיונים שם. מקום שבו רווח כלכלי חשוב מחיי אדם הוא מקום שעומד לפני כליה, כך היה, וכך יהיה. אבל ההצגה המשיכה להתנהל ללא מפרע עד שהגיעו האמריקאים. כשה-F.B.I נכנסו לתמונה, המגדל קרס. אני מציין את העובדה הזאת כי היא קשורה לאלמנט השני – "החרם הבינלאומי". כדאי לנו לפחות לנסות להקשיב לידידים, יש בהם עדיין כנות ויושר, ולצאת מתנוחת "כל העולם נגדנו" שאינה מייצרת דבר מלבד אנטגוניזם.


      אכן, יש שאלות קשות שצריך לשאול. האם ג'יבריל רג'וב, הוא האיש המתאים להופיע בארגון שחרט על דגלו את המלחמה באלימות? מה אחוז הסטודנטים המוסלמיים בקרב הוועדה שהחליטה על תמיכה בחרם מטעם אגודות הסטודנטים באנגליה, כלומר, האם זוהי החלטה על רקע דתי או פוליטי? האם העובדה שרבים מפעילי החרם באירופה מסורים למאבק הומניסטי בודד כמו החרם אינה מעידה על קרבה לאנטישמיות?

      בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את ההתרחשות שסביב היציאה של עם ישראל למסע לעבר ארץ ישראל. אותה יציאה לדרך מחלצת מהעם פחד, הפחד מעורר סכסוכים, תלונות, ערעור על מנהיגותו של משה, כפיות טובה כלפי האל. היציאה לדרך, מלמדת אותנו הפרשה, היא מקור לקשיים, למאבק. השינוי מעורר בנו רצון לחזור חזרה למקום הנוח. מה ההקשר של היציאה למסע אל מול סחף הגינוי הבינלאומי, מול הצביעות של פיפ''א והצביעות של הסטודנטים באנגליה?

      כי בסופו של דבר, אנו אחראים על גורלנו, וכרגע אנחנו עושים עבודה טובה בהענקת סיבות מעולות ללחץ המדיני. החרדה תמלא אותנו כשנצא לדרך, התלונות יגברו, אבל אנחנו חייבים לצאת לדרך. החרם הבינלאומי הוא משחק של החלקים הנהנתניים והמרופדים של הקיום האנושי שנהנים לשחק בהומניזם נטול התחייבות. לצאת להפגין בפריז ולקנות תפוזים מהמדף הנגדי עוד לא שינו את העולם.

      אבל, מה חלקנו בכל זה? הנה, קחו את המהומה בקונגרס פיפ''א. האם באמת יש טעם להעמיס קשיים על שחקני הכדורגל הפלסטיניים? האם לא ברור לנו שתרבות, כולל תרבות ספורט היא התרופה המובהקת ביותר לעיסוק בטרור? הרי הילד שחולם על מדי הנבחרת הפלסטינית עסוק פחות בתרבות השהידים. אבל לא רק העניין הנקודתי הזה חשוב. עלינו לעשות מעשה רחב הרבה יותר, משמעותי הרבה יותר, בעל משמעות היסטורית. אנחנו צריכים לצאת לעבר "ארץ ישראל", כלומר, לעבר המקום השלם, כפי שהעם בפרשה עושה, אנחנו צריכים לעשות את זה לא בגלל מחרימים ומפגינים אלא בגלל חיינו שלנו, בעבור העתיד.

      דמות השבוע: נדב פרי

      נדב פרי (ראובן קסטרו)
      (צילום: רובי קסטרו)

      ישנו צירוף מילים המרחף מעל חיינו אשר נשלף בכל פעם שאדם מחליט לוותר על עקרונותיו - "לעשות לביתו". צריך לפרק את המושג הזה, כי דינם של צירופים כאלו להפוך למטבעות לשון, לעבור ללא מחשבה, להיות תירוץ מידיי, שאינו מגלה את התמונה האמתית - חמדנות, קריסה של האדם מול ההון שמציעים לו. נדב פרי הוא הכוכב התורן של תרבות הדיבורים, כולם נמשכים אל הכסף, אל הדבש, מזמזמים סביבו ועובדים אותו כאל. מדוע המושג הזה מעוות? כי צריך להבין מה פירוש ל"עשות" במציאות, כלומר, מה עיקר ומה תפל, מה באמת ממלא את הבית ומה אולי מגדיל את היקפו, אבל מקטין את המשמעות שבו.

      נדב פרי זכה למקומו התרבותי בגלל אמון הציבור. כל עיתונאי חייב את פרנסתו ושמו לאותו אמון. אם הציבור חש שאתה איש אמת, חדור שליחות, מוכן להילחם על הבאת האמת לציבור, הרי שאתה זוכה להיות חלק ממהדורות החדשות, מהטורים בעיתון. נדב פרי יודע את זה, ובכל זאת, בחר לבגוד באותו אמון. כן, לכלכל משפחה זה חשוב אבל האם נדב פרי היה מסכן קודם? ופה, בדיוק פה, מגיע שורש העניין, שורש הקלקול - העודף. אנחנו, כחברה, שפרי הוא רק מייצג אחד שלה, הפכנו חמדנים, תמיד מבקשים עוד, ללא קשר לצרכים שלנו. נדב פרי לא ערק משירות החברה לשירות ההון כי הוא זקוק לכסף, אלא כי הוא, כמו רבים מדי, תופס את השפע המוגזם בתור אידיאל, בתור הישג, בתור מימוש עצמי. הוא לא עושה לביתו, הוא אוגר לביתו, וכולנו יודעים עם מה אנו עוזבים את העולם, כפי שאמרו רבותינו "טוב שם משמן טוב" ואידך זיל גמור.

      המלצת השבוע: דוכני שבוע הספר

      שבוע הספר, כיכר רבין תל אביב, יוני 2015 (ראובן קסטרו)
      (צילום: רובי קסטרו)

      חלק מאותה תרבות עודף בא לידיי ביטוי במציאות ה" 4 במאה". לאגור ספרים כי מחר נמות. כן, צריך לקנות ספרים, בעיניי זהו העודף הנכון של החיים - עודף של יופי, מחשבה דמיון ורוח, עודף שהוא סיבת הקיום, אבל אפשר לקנות במדויק. לכן, צאו לחגיגה הנהדרת שקרויה "שבוע הספר", אל הדוכנים והסופרים שמאחורי הדוכנים. אל המבצעים ההגונים, ומתוך השיטוט בין הדוכנים והדפדוף וההרהור כבר תמצאו את הספר הנכון לכם, אולי כמה ספרים לחודשים הקרובים. קנו מתוך התבוננות ומפגש, לא מתוך בולמוס ולא כי "זה משתלם" אלא כי זה מדבר אליכם. תמכו בספרות העברית.


      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.