סיכום שבועי: למרות הכאב - ההצגה חייבת להמשך

הרי החדשות ועיקרן תחילה: מסתובבים בנינו מאות אלפי אנשים ששירת התקווה לא מקפיצה את ליבם, שאינם ציונים ולא יהיו, שהאתוס שלהם שונה, השפה אחרת, המנהגים, הריחות, הזיכרונות. מפתיע, נכון? לעתים נדמה שכול בוקר אנו נולדים מחדש למרחב הישראלי, כאילו איננו חגים במחול הסכסוך כבר עשרות שנים. האם לא הגיע הזמן להבין שיש פה עוד עם, עתיק או כזה שהומצא - וגם אם הומצא - הרי שיש לו כבר נוכחות בלתי ניתנת למחיקה? אבל בואו נפרק את המוקשים אחד אחד.

נורמן עיסה אינו מוכן להופיע בבקעת הירדן. האם באמת השרה מירי רגב, שאיני שותף כלל וכלל למחול השדים סביבה שמגיע בעיקר מאליטה תרבותית שנמצאת בדרכה אל מחוץ לבמה, האם היא באמת לא מבינה את הקושי של נורמן עיסה להופיע במקום שמצוי, בוודאי עבורו, במוקד של כאב וסכסוך? האם היא לא מבינה שבעבורו, ובהצהרה שלו כלפי עמו, יש קושי מובן להופיע בשטחים המצויים במוקד הסכסוך? הנה לכם טענה פופוליסטית אבל נכונה, ואולי הקיצוניות שבה תראה כמה נלעגת הדרישה מעיסה להופיע בשטחים בכדי לקבל תקצוב: האם רגב הייתה מבקשת מהבימה להתחייב להופיע במאה שערים? האם אברהם פריד חייב להסכים להופיע בכפר הנוער של "קוקה קולה"? נכון, זה שונה, בהחלט, אבל אני מקצין כדי שנראה את האיוולת. ובכלל, מה הקשר בין תיאטרון הילדים שלו לסירוב להופיע, השייך למקומות בתיאטרון חיפה, זו פנקסנות צרה.

ומה בנוגע להחלטה של השר נפתלי בנט על הוצאת ההצגה שכתב ווליד דקה, טרוריסט שפל, מסל התרבות. יש לי שוב מבזק חדשות לשר: כל, או הרוב הגדול של מי שיהיה מעורב בתהליך שלום עם ישראל יהיו טרוריסטים. רג'וב, שלו לחצנו יד לפני שבוע, ערפאת, אבו –מאזן. אין לנו ברירה אלא לבוא בשיח עם אותם אנשים שלקחו חיים באלימות קשה. הדבר נכון לשדה הפוליטי ונכון שבעתיים לשדה התרבות. ליבי יוצא לבני המשפחה שאת יקירם רצח ווליד דקה, יותר מזה, אני מבין לגמרי את ההתנגדות לתת כסף ציבורי להצגה שכתב, אבל יש גם רגע של התעלות מעל לזעם ולסלידה, יש רגע של מבט שמוכן, בקושי רב, לנסות ולמחול.

בפרשת השבוע, פרשת "שלח לך", אנו מוצאים את סיפור המרגלים. משה שולח את המרגלים לתור את הארץ והם חוזרים עם בשורת הפחד והחרדה. הם מדווחים על הענקים והערים הבצורות. מה היה חטאם של המרגלים, הרי זו האמת, הארץ אכן בצורה ויש בה לוחמים ועמים חזקים, אם כן, מה חטאם? החטא היה חוסר האמונה, כלומר, הוויתור על האפשרות לראות מעבר, לראות באופן כולל, להביט מעבר לפרטים ואל המהלך הרחב יותר. הם היו אמורים להבין כי הכניסה לארץ היא עניין הכרחי, כי זה היסוד המניע את העם, זוהי המטרה והיא, כמטרות גדולות כמעט תמיד, תעלה במאמץ וקושי. וזהו גם שורש הדברים הנגדיים שהציגו כלב בן יפונה ויהושע בן-נון: הם לא התווכחו עם הקשיים והענקים אלא אמרו: "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת" - כלומר, ישנה סיבה כוללת יותר, מבט כולל יותר, אפשר להתרומם מעל הטענות הקטנוניות.

ואלו טענות קטנוניות, כאלו שאינם רואות את המהלך הכולל, את הסכסוך המדמם שרק התגברות עליו - רק סליחה וקבלה של כאבו של האחר תוכל להביא אותו לסיום. כן, צריך לקבל את כאבו של נורמן עיסה ובתוכו את הקושי להופיע בשטחים. כן, למרות כול הקושי צריך לתת סיכוי, לפחות סיכוי, עד שיוכח אחרת, למעבר של מי שהיו אנשי טרור לעשייה תרבותית והנהגה מדינית. כן, קל לצעוק, קל לרצות את ההמון באותן הכרזות קולניות. קל להיות המרגלים שמפחידים את העם, קשה להיות כלב ויהושע, כלומר, לראות את הקשיים ולהתרומם מעליהם.

האמת, אני מרחם עליו. למה הוא היה צריך את זה? האם לא חשב לעצמו כי כניסה לחיים הציבוריים תגרור חיטוט בעברו, חיפוש אחרי כל מעידה ומעשה מפוקפק מן העבר. האם לא למד את הלקח מאביו, שאי אפשר להסתיר דבר מן התקשורת, שבמציאות חיינו הנוכחית כל מעשה נרשם ומתועד, יש עקבות לכל התרחשות, ויש מי שמחפש כל הזמן.


השאלה הזאת חשובה כי היא מעלה שאלה עקרונית - מה גורם היום למאן דהוא לפנות לחיים הציבוריים? נדמה שהימים שבהם התשוקה לעצב את סדר היום, לעצב שינוי אמיתי בחיי החברה עבר מן העולם. יותר מדי דמויות נכנסות אל החיים הפוליטיים כהמשך של מרקע הטלוויזיה והקיום הנרקיסיסטי שלהם, שלא לדבר על אלו שמוצאים בכך סידור עבודה נוח שדורש בסך הכול לדעת מי האדם החזק במפלגה, ולהלל את אותו אדם עד ששמם נכנס לרשימה. אני רואה את אורן חזן ובאמת לא מבין, בעבור מה הוא הביא את זה על עצמו, זה כמעט חרקירי בשידור חי, וכולנו, בואו נודה על האמת, מתמוגגים מול תמונות ההתרסקות.

זמן רב לקח עד שיצא הגיליון החדש של כתב העת "שבו", אשר רואה אור בקביעות בהוצאת "אבן חושן" ובעריכת עוזי אגסי. לקח הרבה זמן אבל מיד עם העמודים הראשונים הוא מצדיק את ההמתנה: הגיליון נפתח בשיר "מוסיקה של הספירות" של מי שהוא בעיניי המשורר הפעיל המשוכלל בעולם, המשורר הפולני אדם זגייבסקי. שיר נהדר, שמעניק שיעור מזורז ומתומצת בכתיבת שירה.

גם שאר הגיליון מלא בשירה טובה, עשרות משוררים נצברים יחד ל-214 עמודים של כתב עת מוקפד. עם זאת, ולמרות שכדאי מאוד לרכוש את הגיליון ולצלול לתוכו, צר לי שנפח השירה המתורגמת הולך ופוחת בכתבי העת ובוודאי חלק מהמסות והמאמרים העקרוניים. לא יכול להיות שדה שירה ללא מסד ביקורתי ועקרוני, וללא שיחה פתוחה ורציפה עם שירת העולם.