ההבדל בין באבות אשכנזים למזרחים

מי שמלגלג על הסגידה המזרחית לחצרות מקובלים, ראוי שיזכור שגם האשכנזים מקדשים אלילים, רק שאצלם לאלילים יש ניחוח רגבי אדמה. גלית דהן קרליבך לא מבחינה בין הבאבות

עריכה: מתן חדד

באופן אישי, אני לא מתה על באבות, מנהיגי חצרות וכריזמטים למיניהם, ואת סלידתי מהם הנצחתי ברומן השני שלי 'קצה', כדי שאם למישהו יהיו רעיונות, ידע שאני לא הכתובת, וכמו שאימא שלי מעידה, עוד ברחם העדפתי להיות אובדת עצות ובלבד שלא יאמרו לי מה לעשות. אבל אני מאמינה שלכל אדם יש פולחן כלשהו ורבים מסביבי עוסקים בו גם בלי לשים לב שמדובר בפולחן.

חלק מההמון, באופן טבעי, נסחף אחר כריזמטים - המנצלים את ההילה שלהם - ומאבד את השליטה על גופו וחייו.

אני לא רוצה לשפוט את ההמון, כי הכריזמה העניקה לעולם שפע וטוב לא פחות ממה שגזלה ממנו, אבל לאור התגובות בציבור הדתי- אשכנזי (קלישאות מסוג עשבים שוטים, אצלנו אין באבות וכו') לפרשה שהתגלתה עתה, ובמרכזה הרב שנהג לייעץ לנשים באופן פיזי, חשוב לי מתוך היכרות נרחבת ומגע בלתי אמצעי עם מה שמכונה "המין האנושי", להעמיד דברים על דיוקם ואלו הם: החברה הדתית ציונית (ואני מתכוונת כרגע לחלקים האשכנזים שבה) איננה מתייחדת במעלותיה ובחסרונותיה משאר החברות. גם בה יש תופעות לא מעטות של כריזמטים ובאבות שמוצאם אשכנז וצפונה. לצערי, בגלל התנשאות הטבועה בה בראשית הדרך כלפי מזרחיים, מוסדות החברה הללו לא מוכנים לקבל את התופעות הללו כמשהו שקורה ביומיום.

את העובדה שאני שייכת לזן מוזר ועובד אלילים, כלומר מזרחי, גיליתי בגיל עשר, עם המעבר מאשדוד לקריית משה. באשדוד למדתי במוסדות ממלכתיים דתיים שבזכות מקומם היו אינטגרטיביים וכללו ילדים מכל הגוונים, תרתי משמע.

בקרית משה הירושלמית כמעט מיד נחשפתי לאווירה פוליטית מאד שאפשר היה לנשום אותה, למשש אותה, לחוש בה, אווירה שרק זר מבחוץ יכול היה להרגיש כיצד לפעמים היא מהדקת אצבעות על צווארו. אמה של חברתי, מתוככי הממסד, הייתה חביבה אליי מאוד, צבטה את לחיי, שאלה מהיכן השגתי את המראה האקזוטי שלי (סיפרתי לה על הוריי המאמצים שמצאו אותי בים של אשדוד, לאחר שהוריי הביולוגים, צועניים שהשאירו אותי בסל במבוק, המשיכו לכרתים) ואחר כך טרחה לציין ש"אצלנו זה לא כמו אצלכם, אצלנו אין באבות, מנהיגי חצרות, עם כל הכשפים האלו שיש שם. ההורים שלך סרוגים?" התעניינה, והעניין שלה לא היה נדיר. יותר ויותר נחשפתי לאמירות או להתנהגות ששייכה את המסורתיים הספרדים לכת פגאנית. לא נפגעתי, כי תמיד היה לי הביטחון של מישהי שיודעת שאם לא הצדק אז לפחות יש כמה וכמה קמעות שעובדים לטובתה.

הרב החשוד בעבירות מין: "האמת תצא לאור" (ספק 500 , מאיר וקנין)
הרב החשוד מצפת (צילום: מאיר וקנין)

אבל מה שהדהים אותי יותר מכל היה העיוורון של החברה הזו. אותם דתיים לאומים, אנשי מרכז הרב וגוש אמונים, לא ראו כל סתירה בעובדה שהם מוקיעים את הבאבות שלנו בזמן שהם מקדשים אדמה, מדברים עליה במונחים של פולחן (צריך רק לפתוח תנ"ך ולראות מה כתוב בו על עבודת הבעל, הכוהנים, עשתורת וכו'), בועלים אותה, מתים בשבילה, חיים בשבילה, כוספים אליה ומרעיפים עליה שכינה ותשוקה. מחנכות הכיתה של בית ספרנו בשכונה החדשה יכלו, באותה נשימה, לומר משהו מזלזל על הפולקלור המרוקנרי ומשפט אחר כך לתת לנו פטור מהפגנה למען ארץ ישראל השלמה. כאחת שגדלה בבית פוליתאיסטי, שהאמין ביצורים ובישויות רבות, קיבלתי בשלווה את העובדה שגם להם יש פולחן ולא חסרים רבנים שגודשים את האולמות ומצחיקים וסוחפים, ורבים מהם, כמו בחצרות, מנצלים את כוחם ועוצמתם.

אני לא רוצה להוקיע את אנשי הציונות הדתית, את ה"סרוגים", ולנופף מולם באצבע משולשת, אבל אני כן רוצה לומר להם: קצת צניעות, חברים. יצר רע וכמיהה לפולחן וכריזמטים נצלנים קיימים בכל חברה, מגזר ועדה. גם אצלכם יש מציצנות. גם אתם נמשכים אחרי רבנים רבי מכר. אפשר להשפיל עיניים ולהפסיק לפטור כל פרשה כזו (ואני מעריכה שייחשפו עוד רבות) ב"עשבים שוטים." כאחת שנשואה לגנן, אני יודעת שעשבים שוטים מתרבים הרבה יותר מהר מעשבים רגילים וכדאי לשים לב לפני שיהיה מאוחר מדי.


לעוד מאמרים של צו פיוס