שיר של שבת: עם המשוררת מיטל ניסים

מיטל ניסים פרסמה עד כה ספר שירים אחד - "פרובינציאלית"(פרדס). השירה של ניסים עסוקה פעמים רבות, וגם בחלק מן השירים לפנינו, בהעמדת הפנים המצויה בעיסוק בשירה, העמדת פנים שלא מרבים לדבר עליה. הפרסונה השירית, אותו דובר המצוי בשירים רחוק מרחק רב, תמיד, מדמותו המוסרית והערכית של המשורר. אותה פרסונה ממהרת להכריע בעוד האדם, המשורר, מבולבל, היא אקטיביסטית בשעה שהמשורר עייף וחסר רגישות לאחר, היא בקיאה בתרבות בשעה שהמשורר יודע כי הידע שלו לוקה בחסר.


ניסים לא מפחדת לעמת בין אותה פרסונה למציאות סביבה ופעמים רבות היא מכריעה לטובת המציאות ונגד המשורר, ובתוך כך, נגד השירה. יותר מזה, ברבים משיריה ישנו היפוך, גילוי של עמדה חדשה, כפירה במה שהיה מובן, הצגה של אפשרות מול אפשרות אחרת שמבקשת לערער על מה שהיה מובן. יש בפעולות הללו, בחשיפת המשורר ובהשתנות תוך כדי השיר, כדי ללמד על הכנות והיושר הפנימי המצויים בבסיס שירתה של ניסים.

בתמונה בלונדינים ע?ם ע?ינ?י?ם כ??חו?לו?ת
ה?ס??ב??א ו?ה?ס??ב?ת?א
מחפירים מ?מ??ש?
ואפרופו ז?ה
ע?כ?ש??ו א?נ?י קו?ר?את א?ת ד?ו?דו? בוסי
ע?ל ה?י??ל?ד מוסא שחצי חצי
ו?ל?א שח?ר א?ב?ל רו?צ?ה
ו?קו?ר?א?ים לו? חלביצה
ו?הו?א מ?ש??ת??ז??ף ש??עו?ת
ו?ז?ה ל?א הו?ל?ך? לו?
ו?א?יז?ה ד??כ??או?ן ל?ה?יו?ת
חלביצה
ו?עו?ד יו?ת?ר ד??כ??או?ן
חלביצה
ב??ל?י ש?ו?ם ר?ג?ש?ו?ת אשם
כ??מו?נ?י
ע?ם מ?ט?פ??ל?ת הונגרייה ב??ז??כ??רו?ן
ויידיש ב??כ?ל ק?ר?ן ר?חו?ב ו?א?נ?י
נגררת א?ח?ר?יה?
א?ח?ר?י ת??נו?ע?ת ה?ג?ו?פ?י??ה ש??ל??י פ??נ?ימ?ה ב??ס??ד?ו?ר
א?ל ת?ו?ך? ה?מ??כ?נ?ס?י?ם
ש??ל??א א?ה?י?ה שלומפר
א?ב?ל ב??אנו? מ?מ??צ?ר?י?ם.

1

ו?פ?ת?או?ם נ?ז?כ??ר?ת??י ב??ה?
ש??ת??מ?יד ה?י?ת?ה כ??זו?
במעין ל?ע?ג ד??ב??ר?ה אליי
ש??ה?יא פולניה – רו?מ?נ?י?ה,
ב??לו?נ?ד??ינ?ית, זו?ה?ר?ת,
מ?ג??יע?ה ל?ת?ק?ר?ה,
ו?א?נ?י כ??מו? א?יז?ה ג'וק
הו?ל?כ?ת ל?ה? ב??ין ה?ר?ג?ל?י?ם,
מ?א?י??מ?ת ל?ט?נ??ף ל?ה? א?ת ה?ח?י??ים,
א?ז מ?מ?ו?ש??ב?ה ב??מ?ינ?י קוטג' ש??ל??ה?
ה?יא ה?י?ת?ה צו?פ?ה ע?ליה מ?ש?ו?ט?ט?ת ב??כ?ת??נ?ת
ב??ש??עו?ת ה?ע?ר?ב ב??ין ה?מ??ג?ר?ש??ים
קו?ר?את ב??קו?ל?י קו?לו?ת ל?א?ח?י
ש??י??ח?ז?ר כ??ב?ר ה?ב??י?ת?ה כ??י מ?א?ח?ר
וז?ה חו?ז?ר אליי עכשיו
כ??ש??ה?יא ע?ל ה?מ??ז?רו?ן ו?א?נ?י עו?מ?ד?ת מ?ע?ל?יה?,
מ?ב??יט?ה ב??ה? ב??או?ת?ן ע?ינ?י?ם.

2

היו שם תמונות מונחות על השולחן במרפסת. ילדו?ת.
התחפשנו לתינוקות
על הסחרחרה
בגן שברחוב ציגל
מישהו צילם אותנו. אולי אחי.
שכרנו את התחפושות.
אלתור של רגע אחרון.
היא נפטרה מסרטן. האין. זה גמר אותה.
יום אחד הפתיעה אותי, התגלתה אליי בשעת לילה מאוחרת.
פתאום על סף דלתי.
צלם שבא לצלם אותי לעיתון
בעקבות שיר שפרסמתי
פגש אותה בחתונה וביקש לצלם אותה גם
עם הקרחת היא הייתה נהדרת.
ישבנו על המיטה שלי
ואני עם השיר, אלק סופיסטיקדד, באו לצלם אותה.
מטומטמת כשהיא מולי להזכיר לי שנים שבהם
לא הפרחתי מטפורות לאוויר
אלא סתם קפצתי איתה על החבל.

גם כשאת יושבת בשיעורים של פרופסורים
גם כשיש לך יומרות להיות דוקטור לספרות/ משוררת/ סופרת/ אינטלקטואלית
גם כשאת מחליקה טיפה ומדברת במילים פלצניות עם חמותך/עם בעלך/גסך
גם כשאת אומרת את המילים במעין הקפדה טפשית על צורת ההגייה הנכונה
גם כשאת הולכת לסרט בסינמטק
גם כשאת מסבירה למה ביקור בחלונות האדומים נחשב לתיירות מין
גם כשאת מצביעה מרצ בטענה שבאת מבית של מפא"י
גם כשאת עוזרת הוראה ומשחקת איזה משחק מול בוסית מעודנת
שגדלת בלי ספרייה, בלי ספרים ובלי משוררים,
שהשפה קלוקלת, אבל אהובה עד מאוד
שעד נקודת זמן מסויימת לא ידעת בכלל מה זה סינמטק.