ומה המדינה עושה? דו"ח העוני קובע: כל ילד חמישי בישראל עני

לא אחת אני נשאל: תגיד את האמת, האם 'באמת' יש במדינה ילדים רעבים? האם יש מצב שהמדינה לא דואגת לכל ילדי ישראל למקום ראוי ללמוד בו ולקבל את כל צרכיהם? האם ייתכן שיש ילדים עם מוגבלויות כאלו ואחרות שמשרד הרווחה או ביטוח לאומי לא דואגים למימון הצרכים הקיומיים והחינוכיים שלהם? האם ישנה מציאות שהורים יצטרכו לוותר על גן בגלל שהוא לא מספיק נגיש לילד שלהם? ובכלל, שואלים "אנשים טובים באמצע הדרך", האם יש צורך בתרומה כזאת או אחרת כדי לכסות על מחויבות ישירה של המדינה?!

ובכן, התשובה מגיעה אלינו בדיוק בימים אלו, בהם השלטון המרכזי כמעט ולא מתפקד - ואולי אפילו יש קשר בין הדברים. בימים אלו מתפרסם דו"ח העוני והנתונים נחשפים שוב שחור על גבי לבן. הדו"ח קובע: בישראל כל ילד חמישי עני. שיעור העוני בקרב ילדים עלה ב-0.4% ובקרב אזרחים ותיקים ב-1.6% וכולם מבינים שישראל סגרה את נושא העוני בחצר האחורית.

ישנו דו"ח פחות ידוע מארגון יוניצף - סוכנות הילדים של האו"ם - החושפים כי מדינת ישראל נמצאת במקום הרביעי בדירוג העולמי בשיעור הילדים העניים בקרב המדינות המפותחות. מקדימות אותה בהפרש ניכר יוון, לטביה וספרד. לפי דו"ח זה שיעור הילדים העניים במדינת ישראל עומד על - שימו לב - 35.6%. כלומר: יותר משליש מילדי המדינה הם עניים. נתונים מדאיגים במיוחד.

גם אם לא נעים לנו לשמוע, העובדה היא שישנם ילדים רעבים בארצנו. לפי הנתונים, אין אדם שלא מכיר ילד רעב. ולשם הדיוק - ילד שלא מקבל את כל אבות המזון בצורה מסודרת ובטוחה. אני אישית נחשף לפחות פעם בשבוע למשפחה נוספת שנכנסה או שנמצאת בקטגוריה הזאת. בואו לא נהיה נאיביים, ישנם בהחלט כאלו, בכמויות ובכל מקום. איננו זקוקים לדוחו"ת מפולפלים כדי לדעת את האמת המצערת הזו.

מה עושים במדינה מתוקנת כשמתפרסם דו"ח מחריד מעין זה? מן הסתם מכנסים ישיבה בנושא, דנים, מעלים רעיונות, חושבים כיצד לשנות את המצב. מה בפועל עשתה ממשלת ישראל? האם כינסו בדחיפות את בכירי המשרדים הרלוונטיים? דנו כיצד להזין את הילדים? לא ולא. 817,000 הילדים הרעבים נשארו בהמתנה, רעבים. אפילו "המיזם הלאומי לביטחון תזונתי" נמצא בימים אלו בסכנת סגירה, והאחריות נופלת על השלטון המקומי (המוניציפלי) שנכון להיום הינו כמעט הרשות השלטונית היחידה המתפקדת בישראל.

בפרשת השבוע פרשת ויחי מסופר כי בשעה ששכב יעקב על מיטתו בחוליו האחרון הקיפוהו בניו, שנים עשר שבטי ישראל, ויעקב אבינו בירך את כל אחד ואחד מהם בברכה המיוחדת המיודעת אליו: "יהי דן נחש עלי דרך", "יששכר חמור גרם", כל אחד בדרכו הייחודית שלו כשהוא חונה על שבטו ועל מחנהו. באותו רגע מיוחד כשהקיפו את מיטת יעקב אביהם באהבה ובמורא, אמרו ליעקב "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד". אמנם הם מסמלים תריסר דרכים בעולם, אבל הם רק שבילים להגיע לאותו מקום. לכאורה הם מופרדים בדרך, אבל לא בתוצאה. בסוף-בסוף, כולם מכוונים למקום אחד - השם אחד ועם ישראל אחד.

הלקח שהתורה מלמדת אותנו בכך הוא לחפש טוב אחד על השני ואיש על רעהו. נכון, יש שוני בין בני אדם, וכפי שהטיבו לבטא זאת חכמינו "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות". ובכל זאת, בתוך ליבו של כל יהודי טמון הרצון הפנימי והטוב, ועלינו לחתור ולחפש את אותו טוב, גם אם הוא טמון עמוק בתוך תוכו, ולא רק להשמיע את הביקורת.

הלקח הנלמד מפרשת השבוע - השותפות הכללית, הערבות והאחריות הציבורית - הוא משימה משותפת לכולנו, כל אחד מהזווית שלו, מהאפשרויות והיכולות שלו - עליו להשתתף ולשאת בעול של קיום כל האומה. מי שזכה בכישרונות ברוכים, כמו גם מי מי שניחון ביכולות פיננסיות רחבות, להירתם ולתרום את חלקו היחסי באחריות הקולקטיבית הזו, זו היא חובה שהיא זכות, וזכות שהיא חובה.

הבה נחתור למצוא את הטוב שבכל יהודי. הדרך להגיע לכך היא על ידי הפעולות המקרבות את הלבבות, נחפש להיטיב לזולתנו ונדאג למלא את כל מחסורו. כך נזכה שלא יחסר לשום יהודי כל טוב, ואנו נזכה לעין טובה ומבט חיובי על הטוב הפנימי שבכל יהודי ויהודי.