בזמנים שפילוסופיה ומדע הן מילים מורכבות ביחס לרבנים ואנשים מאמינים שחיים בחברה מובדלת, מגיע הרמב"ם ומראה דוגמא כיצד האמונה אמורה להכיל בראש ובראשונה - את השכל. הרמב"ם נולד בקורדובה שבאל-אנדלוס (כיום ספרד) לאביו, רבי מימון הדיין, שכיהן כדיין הקהילה בעיר. בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון, ובלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides (מיימונידס).
הצמאון של הרמב"ם לחכמה יצר חברות בינו לבין בנו של ג'אבר אבן אפלח (אנ') האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. יחד עם לימודים אלה שקד הרמב"ם על לימוד התורה, הגה בכתבי הקודש, בתלמוד ובגאונים, ותוך זמן קצר יצא לו שם של עילוי.
שלילת ההגשמה ושלילת התארים
בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) מספר חיבורים. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם. הספרים הידועים שחוברו על ידו היו 1. פירוש למשנה 2. "משנה תורה" או בפי אחרים "היד החזקה" 3. "מורה נבוכים" - הספר שאף גרר אחריו התנגדות חריפה.
הרמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן, וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר' משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.
הרמב"ם הדגיש רבות שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.
אחד משלושת מקורות הפסיקה המרכזיים
לצד הרבים שמצאו חשיבות רבה בספריו של הרמב"ם, היו גם שהתנגדו להם. לספרו משנה תורה לא כתב הרמב"ם מקורות והתבסס על פרשנותו לתלמוד, מה שקומם חכמים אחרים, בהם הראב"ד. נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה. התנגדות זו שככה מעט לאחר שהראב"ד כתב סדרה של השגות על דברי הרמב"ם. למעשה רק יהודי תימן הסתמכו על הרמב"ם כפוסק יחיד, אם כי חלק גדול מפסקי ההלכה המקובלים בקהילות היהודיות מתבססים בעקיפין על פסקיו, שכן רבי יוסף קארו ראה ברמב"ם את אחד משלושת מקורות הפסיקה המרכזיים של השולחן ערוך (לצד פסיקות הרי"ף והרא"ש).
בשונה מהאופן המתון למדי של ההתנגדות ל"משנה תורה", ההתנגדות ל"מורה נבוכים" הייתה חריפה הרבה יותר, בפרט בקרב יהדות אשכנז, שלא הייתה קרובה להגות המוסלמית ועסקה פחות בפילוסופיה. בין המתנגדים היו שראו בספר את "הרע במיעוטו", כתשובה לכופרים שלא יכלו לקבל את האמת הטהורה. מתנגדים חריפים יותר סברו שיש בספריו דברי כפירה וביקרו גם את השפעתם של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל על הרמב"ם. היו בהם גם כאלו שהחרימו או שרפו את ספריו.
ממשה עד משה לא קם כמשה
ל"מורה נבוכים" נודעה השפעה על הוגים נוצרים באירופה, ובפרט תאולוגים נוצרים (כמו תומאס אקווינס, שהעריך אותו במיוחד, האפיפיור הונוריוס הרביעי, שהוציא כתב הגנה על "מורה נבוכים", גוטפריד לייבניץ ועוד) שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים. פילוסופים מודרניים, יהודים ונוצרים, עסקו בהגותו ופיתחו אותה.
על ההערצה לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת: "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!".