כ-300 איש התקבצו במעיין חרוד שבעמק יזרעאל ביום שישי האחרון, לאחר שפלייר כמעט מחתרתי שעבר ברשתות החברתיות קרא לאנשים לבוא וללכת יחד. מיזם "פשוט הולכים - עם אחד שביל אחד", נולד אצל קבוצת חברים, חלקם מהעמק ואחרים ממקומות שונים בארץ ומאוכלוסיות מגוונות שהחליטו לעשות מעשה ולנסות להחזיר לפרהסיה הציבורית את מאור הפנים, לחדש את האמון והקשר בין מגזרים ולהתגבר על הקיטוב באמצעות שיחה, שותפות ומפגש.
יובל לויטה מפרדס חנה, אחד מיוזמי המהלך, מודה כי הוא מעט חושש מהראיון הזה מהסיבה ש"פשוט הולכים כשמו כן הוא", הוא אומר. "המיזם הזה נקי והדבר האחרון שאנחנו רוצים שיקרה זה שהוא יצבע בצבעים של אג'נדות או אינטרסים. אנחנו חיים בעידן שבו החשדנות מאוד גבוהה. אנו מבקשים לנסות וליצור מרחב משותף של אמון וקירוב תוך שמסתכלים לשני בעיניים. הרעיון הוא לנקות את האוויר והאווירה, לטהר אותה מציניות, פחדים, התנשאות, ולאפשר לאנשים שונים מנופים אנושיים מגוונים פשוט להיפגש ולזהות מכנה אנושי משותף".
מעגל מתרחב של חברים
מה לדעתך הפך את החברה שלנו לכל כך צינית?
"אני לא אוהב לדבר על החברה, אבל אני יכול להתקשר לעולם שלי. אני מאמין שאפשר ללמוד על הנושאים החברתיים הכללים, מתוך ההיכרות של מה שעובר על האדם היחיד. כשאני מחפש את הציניות והחשדנות שקיימים בי אני מגלה שהם יושבים על פחדים וחוסר בטחון בערך עצמי. כשהמקום האישי טרם הגיע להשלמה וגיבוש אישיים, מגיעים פיצויים שנועדו כביכול להגן על החוסרים. כשאדם חש באמת את המקום שלו, , הוא מסוגל להיפגש עם אחרים מבלי להיות מאוים. הוא לא חש צורך לשכנע או להשתכנע. הוא לא חוסם ולא נחסם, שזה ביטוי של צורת קשר ושיח המאפיינת הישרדות . אני עצמי נולדתי בעמק וחזרתי בתשובה בבגרותי. ההורים שלי הם בני עין חרוד, היו ונותרו חילונים, ובתוך המורכבות הזו יש לנו קשר קרוב מכבד ואוהב. אמא הייתה איתי בצעדה ואבא באותו הזמן היה בשדה הסמוך זורע חומוס, מנופף לנו בידו מהטרקטור. בתפיסתי ככה החיים יכולים להיראות, עם יכולת של נשיאת הפכים ומורכבות, מבלי שהדבר מאיים על הקשר אלא רק מעמיק ומעצים אותו."
מי עומד מאחורי המיזם יחד אתך?
"אנחנו מעגל מתרחב של חברים שנפגש לאורך השנה. אנחנו באים ממקומות וציבורים שונים, כשציר המכנה המשותף הוא אהבת הבריות, עם ישראל וארץ ישראל. אנחנו הולכים כעת לבחירות פעם שלישית תוך שנה. הקוטביות האדירה שנוצרה מהמצב מכאיבה ומצערת מאוד. החברה בישראל תמיד הייתה חלוקה בתוכה בדעותיה, אבל הפעם אנחנו מדברים על משהו אחר. השיח עבר מזמן מגבולות של הענייני-מהותי, לשיח אישי-מלחמתי. כל זה מתדלק את החשדנות, חוסר האמון והנפרדות".
עצומות הן לא הדרך
למה צעדה?
"כי הגענו למסקנה שעוד כנס או עצומה זו לא הדרך. עדיף להיפגש ופשוט ללכת ותוך כדי לנשום את האוויר, הטבע ואת האנשים סביבנו וכך השיח מתרחש מעצמו. אנחנו מתכננים עוד כמה צעדות דומות כשהרעיון הוא להגיע לירושלים לקראת הבחירות. החלום הוא שלאורך הדרך יצטרפו עוד ועוד אנשים. יחד עם זאת, מספר האנשים הוא לא פקטור. אנחנו יוזמים אבל אין לנו אחריות על התוצאה. יש לנו אחריות וחובה מוסרית ליצור את הפלטפורמה למפגש".
מי הגיע לצעדה?
"היינו כ- 300 איש ואשה שחלקם הגיעו מרחוק. המכנה המשותף לכל מי שהגיע הייתה ההבנה שאחדות וחיבורים אישיים הם ערך עליון. אני מניח שאם היינו יוצאים לתקשורת היו מגיעים הרבה יותר אנשים, אבל הרגשנו שזאת תהיה זליגה גדולה ומהירה מידי. היה יום גשום ואני מאוד התרגשתי שאנשים בכל זאת הגיעו. הגיע צמד מבוגרים מגוש עציון שראו במקרה את הפליאר והחליטו לבוא. אני רק מדמיין לעצמי באיזו שעה הם היו צריכים לצאת מהבית בכדי להיות בעמק בשמונה וחצי בבוקר. הגיע בחור מכפר קיש ולידו יכולת לראות קבוצה של חבר'ה מישיבת 'אדמת שמיים' בקיבוץ שדה אליהו. לא רחוק מהם היה חרדי חסיד סלונים ולידו בחור דרוזי מבוגר שהראה לי תמונה של הבן שלו עם הרמטכ"ל הקודם אייזנקוט. היו הרבה חבר'ה מהקיבוצים סביב, בית השיטה ועין חרוד. סיימנו במגרש הכדורסל של קיבוץ עין חרוד. יהודית פלד מבית השיטה נשאה דברים וכך גם אני. הזמנו את עמוס, זמר הבית של עין חרוד. לא אמרנו לו מה לשיר. הוא מעצמו, הקיבוצניק היקר, פתח בשירי קבלת שבת. והנה כך בפשטות קרה ונוצר משהו נפלא ומרגש, משמח ובעיקר פשוט. זהו מהלך ראשוני שמעניק המון כוח להמשך ובעיקר תקווה. אנו מזמינים לבוא ו'פשוט ללכת' אתנו בצעדות הבאות."