סיפורה המטלטל של ג': השארתי את שני הגדולים שלי בכפר ערבי וברחתי

אמש (שלישי) צוין 'יום המשפחה', יום שמטרתו לציין את המשפחתיות והאהבה השוררת בתוך המשפחה. ברוב המשפחות מדובר ביום מרגש ויש כאלה שמציינות אותו בהחלפת כרטיסי ברכה או מתנות הערכה. אבל יש משפחות ואמהות שעבורן יום המשפחה הוא יום פחות מיוחד, עוד יום של התמודדות עם העבר המשפחתי הקשה, עם ההווה המאתגר ועם התקווה לעתיד טוב יותר.

כמו במשפט שלמה, מצאו עצמן שתי נשים אמיצות נאלצות לקבל החלטה: אילו מילדיהן הן תוכלנה להציל ואילו מילדיהן ישארו מאחור. האבות של ילדיהן של א' וג' הם מוסלמים. א' מצאה עצמה מתגוררת בכפר ערבי יחד עם האדם שהיה בן זוגה, וכשעזבה, השאירה מאחור את שני בניה הבוגרים. ג' ילדה בעל כורחה בן שנלקח על ידי בן זוגה אל משפחתו המוסלמית, וכשברחה ידעה שתיאלץ להשאיר אותו מאחור ולהימלט רק עם שלושת ילדיה האחרים.

הקשר עם בן הזוג של א' היה כל מה שהייתה צריכה בזמנו. היא גדלה במשפחה מפורקת והתגוררה בפנימיות והוא ידע לענות בדיוק על החוסרים בחייה והעניק לה אהבה, חום ומשפחתיות. "הייתי מוכנה לוותר על המשפחה המקורית שלי בשבילו", מספרת א'. "ויתרתי על אמא, על סבתא ועל האחים שלי ובתמורה הוא נתן לי חום, אהבה ופינוקים. כל מה שחלמתי קיבלתי אצל המשפחה שלו".

החיים המשותפים התחילו טוב, אבל מהר מאוד עלתה מערכת היחסים של א' ובן זוגה על שרטון. "בתחילה גרנו בעיר יהודית בה נולדו שני ילדיי הגדולים, אבל השכנים שלנו לא היו מרוצים מנוכחותנו. עברנו לכפר שלו, שם נולדו לנו ארבעה ילדים נוספים. השנה הראשונה הייתה מדהימה אבל שנה אחר כך הכל התהפך. בדיעבד גיליתי שהמשפחה שלו רצתה שיתחתן עם אישה נוספת, מוסלמית. התחלנו, אני והילדים, לספוג אלימות מילולית, נפשית ופיזית. עם כל ילד קיוויתי שהמצב ישתפר, אבל זה רק הלך והחמיר. ניסיתי לשמור על החיים המשפחתיים וכשגיליתי שלילדים שלי קשה שיש להם אמא יהודיה, התאסלמתי. עשיתי את כל התהליך, אמרתי כל מה שביקשו ממני אבל בלב ביקשתי סליחה מאלוקים, הכל היה הצגה. חייתי כמוסלמית בחוץ אבל זו הייתה תחפושת, הייתי יהודיה בלב".

במשך השנים החמירה האלימות של בן הזוג כלפי א'. הוא ניתק אותה מהמשפחה שלה וכלא אותה בבית כך שלא תוכל לצאת. כשנפטרה אמה, לא הרשה לה בן הזוג להגיע להלוויה, ורק בשני הימים האחרונים של השבעה היא הצטרפה למשפחתה. את הדרך חזור בילתה א' במחשבות. "התפנית הייתה כשאמא שלי נפטרה. הוא שחרר אותי רק ליומיים האחרונים של השבעה, אפילו בהלוויה לא הייתי.

"בדרך חזרה ישבתי באוטובוס ולא הבנתי למה אני חוזרת אליו. באותו זמן בתי הגדולה עבדה בבית חולים, היא הייתה בערך בת 20 והאבא השפיל אותה מאוד מאוד, אפילו חמור מאיך שנהג בי, ויום אחד היא הלכה לעבודה ולא חזרה. ארגון 'יד לאחים' חילץ אותה. כשדיברתי איתה אחרי כמה שבועות היא סיפרה לי כמה מדהימים החיים שלה. היא לא ידעה שאני חושבת לעשות את הצעד הזה גם כן".

"רציתי מאוד לעזוב, ידעתי שיהיה לכולנו טוב יותר אם נעזוב את הכפר, אבל היו לי שני בנים גדולים. הם היו קשורים לאבא שלהם וחיו בכפר. הבנתי שעזיבה פירושה להשאיר אותם בכפר. כשהרמתי טלפון ל'יד לאחים' ושוחחתי עם העובדת הסוציאלית, היא שוב הסבירה לי שאצטרך לנטוש שני ילדים, אבל בשבילי זה כבר היה עניין של חיים ומוות, אם הייתי נשארת שם הייתי מתאבדת. החלטתי לצאת".

את הלילה שלפני הבריחה לא תשכח א' לעולם. "אמרו לי שמחר אברח. זה היה הלילה הכי קשה שחוויתי אי פעם. מצד אחד חלמתי שיגיע הבוקר ואברח, מצד שני לא יכולתי לחשוב על כך שאני עוזבת את שני הילדים. ישבתי לידם כל הלילה, חיבקתי ונישקתי אותם והתפללתי שיסלחו לי. כשקמנו בבוקר, בן הזוג לשעבר הוציא את הילדים לגן ולבית הספר ואני נשארתי בבית. אחרי שאנשי 'יד לאחים' וידאו שהוא הגיע לעבודה - יצאתי, אספתי את הקטנים, ובלי להסתכל לאחור ברחתי".

הבריחה עברה בשלום, אבל אז הגיעה המטלה הקשה - לספק הסברים לילדים הגדולים שנשארו בלי אמא לידם. "הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את כיסוי הראש המוסלמי ולקרוא "שמע ישראל". אחר כך חיבקתי את הקטנים שבכו מבהלה והסברתי להם את המצב, ואז הייתי צריכה להתקשר לשני הגדולים. הקטן מביניהם ענה לטלפון, וכששמע מה היה לי להגיד צרח וקילל. השני הפתיע אותי ושאל למה לא לקחתי אותו איתי. אמרתי לשניהם שאני אוהבת אותם ולא נטשתי אותם אבל הם התקשו לקבל".

גם ג' נאלצה להשאיר מאחור ילד כשברחה. "לכל אחד יש סיפור, גם לי", היא אומרת. "עליתי לארץ, הכרתי בחור. זה לא היה סיפור רומנטי, נכנסתי להיריון לא מרצון וילדתי ילד. הוא איים עלי שאם לא אתן לו את הילד, הוא יהרוג אותי ואת המשפחה שלי. הבחירה שלי הייתה בין להעביר את הילד לבין להפקיר את ההורים שלי. באותו שלב בחרתי בהורים".

ג' מצאה עצמה בלי הילד שילדה וקיוותה לקבל אותו בחזרה. כשבן הזוג בא והציע להחזיר לה את הילד ולא לפגוע בהורים שלה, היא הסכימה גם במחיר של לחזור אליו. "הוא בא אליי ואמר לי 'אני מחזיר לך את הילד ולא פוגע בהורים שלך בתנאי שאת חוזרת. אז חזרתי, אבל את הילד לא קיבלתי. הוא אמר לי שעליי להוכיח שאני אוהבת להיות אמא וללדת עוד ילד כדי לקבל את הבכור שלי, אז ילדתי עוד אחד ושוב לא קיבלתי את הילד. ככה זה נמשך 14 שנים במהלכם ילדתי סך הכל 4 ילדים, כשהבכור אצל משפחתו והשאר איתי".

לאורך השנים האלימות לא הפסיקה. בן הזוג היה אלים כלפיה וכלפי ילדיה והבריחה של ג' מהחיים הללו קרתה כשבתה בת ה-9 התקשרה למשטרה ואמרה להם 'אבא שלי רוצה להרוג את אמא שלי'. ג' נאלצה לברוח עם שלושה מילדיה ולהשאיר את השלישי בידי משפחתו של אביו.

מי שהציל את ג' לאורך השנים היו ילדיה. "אחרי שברחתי שאלו אותי איך המשכתי ללדת ילדים לאדם אלים. רק שנים אחר כך הבנתי שהילדים העניקו לי את התחושה שיש מי שצריך שאהיה שם בשבילם ואמשיך בשבילם. ההורים שלי, כמה שתמכו ואהבו, לא היו מספיק בשביל לשמור עליי, הילדים שלי והדאגה להם היו אלה שמנעו ממני לשים קץ לחיי''.

"במהלך השנים חוויתי תחושה קשה מאוד של בדידות. אי אפשר לצאת החוצה ולספר לאנשים מה אני עוברת. ההורים שלי היו חסרי אונים. לא רציתי לספר להם הכל כי לא באמת היה להם איך לעזור", מתארת ג' את השנים הקשות. "כשהכרתי את 'יד לאחים' הם נתנו לי אמונה גדולה שאני לא לבד. הבנתי שיקבלו אותי כמו שאני, בלי מסיכות. ידעתי שיגידו לי 'מגיע לך, אנחנו איתך', ולמרות שאני לא משפחה ביולוגית או יחידה שלהם הם ישימו את החיים שלהם בצד עבורי".

א' וג' בונות לעצמן היום תא משפחתי מחודש, כזה שעבר טראומות, שהשאיר מאחור בעל כורחו חלק משמעותי מהפאזל המשפחתי, אבל עם הרבה תקווה לעתיד טוב ומשופר.