לספרי התנ"ך היה מזל שלא היה לכתבים אחרים בארון הספרים היהודי. ההשכלה, המודרנה והתנועה הציונית שדחו מעליהם את רובה המוחלט של המורשת התרבותית-דתית, דווקא אימצו בחום את ספר הספרים כהשראה. בתנועה הציונית היה לתנ"ך מקום מרכזי. לא כספר דתי, אלא כספר המקנה תוקף לציונות ומעיד על בעלות של עם ישראל על הארץ. התנ"ך שימש גם "פירוש מרומם" לעשייה הציונית רצופת הקשיים והמאבקים, והמחשה כיצד אמור להיראות עם עברי חופשי. התנ"ך היווה ספר רעיוני לתחיית השפה העברית.
לתופעה הזאת היו כמה השלכות. אחת מהן הייתה תגובת הנגד של החוגים הדתיים ועולם הישיבות שהתרחקו מלימוד התנ"ך והעדיפו דווקא את התלמוד וספרות ההלכה. תופעה אחרת הייתה חיבוק, חם יחסית, ללימוד התנ"ך בחברה הישראלית. חידון התנ"ך ונטיעתו במרכז אירועי יום העצמאות היא ביטוי ברור לדברים, כמו גם העובדה כי רוב הסופרים והמשוררים הקאנוניים של התרבות העברית ידעו תנ"ך, יצרו מתוכו וחזרו אליו שוב ושוב.
בעשורים האחרונים, עם התחזקות מגמת האמריקניזציה בתרבות, גם מעמדו של התנ"ך הולך ונחלש. גם שיח ההדתה, כמו השינויים התכופים בתוכנית הלימודים של משרד החינוך והעיסוק בשאלה האם במדינה יהודית תנ"ך הוא אחד ממקצועות הליבה או שההגדרה הזאת שמורה רק למתמטיקה, אנגלית ומדעים.
"לפעמים אני מרגישה בהוליווד"
למרות הכל מתברר שגם בעידן הנוכחי ישנם בתי ספר ממלכתיים בהם התנ"ך לא רק חי ונושם אלא נחשב למקצוע אהוב. כמה אהוב? בואו נאמר שזהו השיעור שממנו אף אחד לא רוצה להבריז. כזה למשל הוא בית הספר ברנר בגבעתיים, מקום שבקלות יכול להיכלל ברשימת מעוזי החילוניות. את המיצוב המדהים הזה של מקצוע התנ"ך בבית הספר מובילה אורלי דהן, רכזת התנ"ך בבית הספר, יחד עם המנהלת רונית גרייף. הרעיון שלהן היה די פשוט כשחושבים עליו: במקום לנסות וללמד את התלמידים, לתת לתלמידים ללמד את עצמם בצורה ובכלים שהם הכי שולטים בהם: טכנולוגיות מתקדמות ורשתות חברתיות.
"הכל החל לפני מספר שנים כשהחלטנו לנסות ולנצל את הידע הטכנולוגי העצם שיש היום לכל תלמיד - לטובת הלמידה", מספרת דהן. "הצעתי לילדים הצעה מאוד פשוטה: להתייחס לפרק שאנחנו קוראים כתסריט שאנחנו רוצים לייצר עבורו טריילר. בשלב הראשון הלכנו ללמוד בכלל מה זה טריילרים של סרטי קולנוע, איך הם נראים, מה יש בהם. בשלב הבא התלמידים כבר הלכו לבד לקרוא את 'התסריט' בתנ"ך. זה פשוט המם אותנו. אני טכנופובית שחבל על הזמן, אבל התלמידים הם דור שיודע לעשות פלאים עם הטלפונים שיש לכל אחד מאיתנו בכיס. הם פתחו ערוץ יוטיוב ושם החלו להעלות טריילרים. בשלב הבא זה גלש לתחום הרשתות החברתיות. מישהי החליטה להעביר את השיח בין שאול המלך ודוד להודעות וואטסאפ. ילד אחר פתח פרופיל בפייסבוק לשאול המלך. התחילו שיתופים ולייקים. משהו הזוי ומטורף לחלוטין.
"אחרי שעפנו על טריילרים, עלה רעיון לסיים כל שיעור בסרטון שנותן טעימה מה עומד לקרות בפרק הבא, מה שנקרא To be continued. לאחת הבנות יש אולפן מקצועי בבית עם מסך ירוק. היא החליטה לקחת את כל הקטע עם דוד המלך ואבישג השונמית ולהסריט אותו תוך שהיא מגלמת חמש דמויות שונות. ילד אחר שיש לו ידע בתלת-מימד ואנימציה פשוט העביר את הסיפור לדמויות מצויירות. לפעמים אני מרגישה שאני לא מלמדת בבית ספר אלא בהוליווד. בשיעור האחרון למדנו על איזבל המלכה. אחד הילדים אומר לי: המורה זה נשמע כמו פרק של משחקי הכס."
הרווח הכפול
נשמע מדליק ומרתק. השאלה היא האם החוויה הזאת גם מתכתבת עם תוכנית הלימודים של משרד החינוך?
"במקצוע התנ"ך פרקי הלימוד מחולקים לשניים: למידה מונחית ולמידה עצמית. השימוש בלמידה מתקדמת נעשה בפרקי הלמידה העצמית. כלומר, לצד השיעורים בכיתה שאני מלמדת כרגיל, הילדים לומדים בעצמם וגם יוצרים תכנים בצורה טכנולוגית שקשורה לתוכן. הרווח פה הוא כפול: האתגר והחוויה שלהם מאפשרים להם לתרגל התמצאות, קריאה, הבנה והתמודדות עם פרשנים. במקביל, הצבע החדש שהמקצוע הזה מקבל הופך גם את השיעורים בכיתה להרבה יותר אטרקטיביים ומעניינים. אצלנו בבית הספר תנ"ך נתפס כחוויה. אגב, ממוצע הציונים בתנ"ך בבית הספר עומד על מעל 90. אני חושבת שזה בעצם אומר הכל".
מי שהתרשמו גם הם מהפעילות הם קברנטי עמותת "אל עמי-אל עצמי" שהחליטו לרתום את דני אופיר, יו"ר 'עמותת בית התנ"ך' בכדי לסייע לפרויקט ולנסות לתמוך בו. בעקבות ביקורו של אופיר בבית הספר הוחלט להעביר לתוכנית התנ"ך בביה"ס מענק ייחודי וכן תואר "מובילי יזמות בלימודי התנ"ך". בהחלטה נכתב כי ה"מלגה לביה"ס ברנר בגבעתיים ניתנת על יוזמה יוצאת דופן להפוך את מקצוע התנ"ך למרתק ורלוונטי, תוך שימוש בטכנולוגיות המאפשרות ללמוד את התנ"ך בצורה מעניינת".
"עמותת 'בית התנ"ך' רואה חשיבות בהעמקת הקשר למסורת ולתנ"ך בפרט, ויש לנו עניין לחזק את מי שכבר עושה זאת", אומר דני אופיר יו"ר העמותה בשיחה עם וואלה! יהדות. "העשייה בביה"ס ברנר היא ייחודית ויוצאת דופן ועשויה להוות השראה למקומות ומוסדות נוספים".
ומה לגבי החשש מהדתה?
"התכנית התגבשה בהדרגתיות בשל אהבתנו למקצוע ההוראה וההבנה שיש לתלמידים שלנו ידע עצום בטכנולוגיה שראוי וצריך לרתום אותו לצירתיות", אומרת המנהלת רונית גרייף, "לא היה מעולם חשש להדתה כיוון שאנו לא מלמדים דת. אנו מלמדים את סיפורי התנ"ך כסיפורים שיכולים להוות השראה עבורנו בלמידה שלנו על עצמנו כבני אדם. דרך הסיפורים אפשר ללמוד על רגשות, קונפליקטים, אהבות, פחדים ומה לא. מדהים בכל פעם מחדש לגלות שאנחנו חולקים את אותן חוויות ו"שאין חדש תחת השמש".