רונית הביטה אליי מהמסך במבט עגמומי. חשתי את הקשיים והכאב שלה. "לא קל לי" אמרה רונית. "אתה יודע מה הכי קשה לי? מעבר לזה שאנחנו כלואים בבית ואני כבר לא יכולה לעבוד, שאני לא יודעת איך הנגיף הזה נראה, מהיכן הוא מגיח ובעיקר התחושה הקשה שאין מה לעשות נגדו. אי הוודאות הורגת אותי. רק להמתין ולהמתין ולקוות שהאיום יחלוף מה יותר מהר."
רונית ביטאה היטב את הקושי הגדול של כולנו בימי קורונה. הדבר המפחיד ביותר והמעורר אימה הוא הלא ידוע. אנחנו מושלכים מחוץ לבית הפנימי הבטוח והחם לעבר הבלתי ידוע. אנחנו יודעים, לצערנו, איך להתמודד עם מלחמה קונבנציונלית. עם כל הקושי והכאב הכרוכים במלחמה. ניתן לצפות את מהלכיה גם אם תמיד יהיו בה כמובן מהלכים בלתי צפויים מצד האויב. גם אויב מר כמו מחלת הסרטן או מחלת לב הוא בגדול צפוי. הכרת האויב עוזרת לנו מאוד להתמודד אתו. לא סתם צבאות משקיעים באיסוף מודיעין. גם בתחום הרפואה איסוף מודיעין על הווירוס או החיידק מסייעת מאוד להתמודדות.
איום לא מוגדר
הקורונה היא נגיף חמקמק, לא ידוע ולא מוכר שמעורר בנו חרדה קמאית וראשונית. הקורונה נחווית כאיום מאוד גדול דווקא בגלל שהאיום אינו מוגדר כמה זמן הוא יימשך, איך הוא יהיה ואיך מתגוננים מפניו.
כשרונית פנתה לטיפול היא פנתה בגלל החרדה שטיפסה בה בשנים האחרונות. תחושות חרדה לא מוגדרות ולא קלות. יותר קל להתמודד עם פוביה. למשל פוביה ממעליות. אז במקום לעלות במעלית אני עולה במדרגות. עם כל הקושי בדבר אפשר לעקוף את הבעיה. אבל חרדה כללית בלתי מוסברת ובלתי הגיונית - קשה יותר להכלה. הקורונה המחישה לרונית את החרדה מבפנים ובחוץ כנאמר "מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה". השילוב של סכנה חיצונית המעוררת אימה פנימית הוא שילוב קשה לעיכול. כמו תמיד הפחדים הפנימיים עולים על פני המציאות החיצונית.
השיחה עם רונית עוברת מהפנים לחוץ ואנחנו משוחחים רבות איך היא יכולה להתמודד טוב יותר עם הפחדים הפנימיים והחיצוניים שלה.
האימה מהבלתי נודע
אחד השינויים המשמעותיים בעבודה עם מטופלים בימי קורונה הוא המעבר לטיפול בעזרת הסקייפ או תוכנת הזום הנפוצה. בתחילה זה מעורר מבוכה קלה אולם, למרבה הפתעתי ושמחתי, מרבית המטופלים מסתגלים בקלות למצב ואנחנו משוחחים כאילו היינו יחדיו בחדר. זה לא בדיוק אותו הדבר כמובן אבל ניתן להפיק כמעט באותה מידה מהשיחה, ואני חושב על היכולת המופלאה של האדם להסתגל גם למצבים לא מוכרים ולא ידועים.
על מה משוחחים בימי קורונה? כמובן על האימה מפני הלא ידוע. הן במובן של הנגיף המסתורי והן האימה מפני אי הוודאות הכלכלית שפוגעת בכל. השהות בבית מצד אחד עושה טוב אולם גם מכבידה, בייחוד להורים עם ילדים קטנים. מתחים זוגיים מטבע הדברים מתחילים לצוף ושיחות על היחסים הזוגיים וקושי ההתנהלות עם הילדים הן שכיחות.
ההשפעה על כל אחד - שונה
רונית עצמה היא רווקה. הבדידות קשה לה. היא לא יכולה לבקר את הוריה היות והיא חוששת שתדביק אותם כי הם בקבוצת סיכון. מעיק להיות לבד וקשה לה שבעתיים הבדידות בימי קורונה. אין עבודה. אי אפשר לפגוש חברים ואי אפשר לבקר את ההורים. השיחות הטיפוליות מהוות עבורה מקום של עידוד ותמיכה. אנו משוחחים כמה חשוב לעשות את מה שאוהבים: ספורט, קריאת ספרים, כתיבה, יוגה והרבה יצירתיות. היצירתיות עוזרת להתחבר לכוחות הפנימיים שלנו לדמויות המופנמות המיטיבות שלנו. להתחבר לגרעין האותנטי והעצמי האמיתי שלנו. זה מה שנותן כח. וכמובן סולידריות חברתית ותמיכה מהמשפחה והחברים.
מטופלים אחרים מספרים דווקא כמה טוב להם בימי קורונה. החרדות הפנימיות עכשיו בחוץ. במקום להיות עסוקים בעצמם ובפחדים שלהם ובחיטוט פנימי, הקשב - כמו בימי מלחמה - מופנה החוצה והם חשים הקלה גדולה. כמו יאיר, מתבגר עם קשיים חברתיים שנוטה להישאר בחדרו מול המחשב, שמספר שהוא מוצא לפתע לגיטימציה להיות בבידוד בחדרו ולתקשר עם העולם דרך המחשב והווטסאפ. הוא כרגע מאושר. טוב לו והוא פטור מהתמודדות המעיקה של המפגש האנושי.
רונית ואני נפרדים בסוף הפגישה הווירטואלית, מאחלים זה לזה בריאות טובה וקובעים להיפגש בתחילת שבוע הבא.