למה אתם חייבים להפסיק להדחיק את העבר שלכם ומה יקרה אם תעשו את זה?

יש אנשים שסוחבים את העבר כמו תיק כבד על הגב. חוויות קשות, טעויות, בושה, אכזבות, געגועים, אירועים שלא קיבלו מקום בזמן אמת. לפעמים נדמה שאם לא ניגע בהם, הם ייעלמו. אבל בתוכנית "משיבת נפש" מסבירות הרבנית צילה אלחנתי והרבנית פרי כהן שהדחקה אינה מחיקה. להפך, מה שלא מקבל מקום עלול להמשיך לנהל אותנו גם שנים אחר כך.

לדברי הרבנית פרי כהן, יש שתי דרכים בעייתיות להתייחס לעבר: לשקוע בו מתוך מרמור וכאב, או לברוח ממנו לחלוטין. הדרך הבריאה יותר, לדבריה, נמצאת באמצע: לזכור, להבין, לעבד, לקחת את מה שאפשר ללמוד ממנו ולהמשיך הלאה.

הרבנית כהן מביאה את ספר דברים כדוגמה. רגע לפני שבני ישראל נכנסים לארץ, משה רבנו דווקא חוזר איתם אל אירועים מהעבר. לכאורה, היה אפשר לצפות ממנו לומר להם להתמקד בעתיד. אבל לדבריה, המסר הוא שאי אפשר באמת להתקדם לפני שנותנים מקום למה שהיה.

הזיכרון אינו אמור להפוך לשקיעה בנוסטלגיה או בכאב. המטרה היא להשתמש בו כדי ללמוד ולהשתנות. "להיזכר בעבר זה לא נוסטלגיה מיותרת", היא מסבירה, "להיזכר בעבר זה מנוע לצמיחה בעתיד".

במילים אחרות, השאלה אינה רק "מה קרה לי?", אלא "מה אני עושה היום עם מה שקרה לי?". אם החוויה הקשה ממשיכה להשאיר את האדם באותו מקום, היא עדיין מנהלת אותו. אם הוא מצליח להבין מה למד ממנה ואיך היא משנה את הבחירות שלו בהווה, העבר מקבל משמעות אחרת.

הרבה פעמים אנחנו מדחיקים דווקא משום שאנחנו מפחדים ממה שיקרה אם נפתח מחדש את הפצע. נדמה לנו שאם נתחיל לדבר, להיזכר או להרגיש, משהו בתוכנו יתפרק.

הרבנית כהן מדמה זאת לבקבוק סודה סגור. כשהוא אטום, הלחץ נשאר בפנים. ברגע שפותחים מעט את הפקק, עולות בועות רבות, אבל הן לא נשארות שם לנצח. הן עולות ונעלמות.

כך, לדבריה, גם רגשות מודחקים. הפחד הוא שאם ניתן להם לצוף, הם ישתלטו עלינו. אבל דווקא מתן מקום לרגש יכול להפחית את הלחץ שהוא יוצר. "אנחנו מפחדים לשחרר", היא אומרת, "כי מה יקרה אם נשחרר? אבל כשמשחררים, משהו הופך להיות פחות נוקשה".

היא מדגישה שההדחקה היא פעמים רבות מנגנון הגנה שנוצר משום שהכאב גדול מדי. לכן לא צריך לזלזל בו, אבל גם לא להפוך אותו לדרך חיים. בשלב מסוים, אם רוצים להתקדם, צריך להיות מוכנים לפגוש את מה שניסינו להסתיר.

אחד הרעיונות המרכזיים בפרק הוא שהכאב עצמו אינו בהכרח אויב.

הרבנית כהן משתמשת בחזון העצמות היבשות כמשל לנפש. לפעמים חלקים מן העבר נראים כמו "עצמות יבשות" שאין בהם עוד חיים. אבל כדי שיוכלו לקבל משמעות חדשה, צריך קודם להסכים להסתכל עליהם.

השלב הראשון עלול להיות לא נעים. יש "רעש", פחד, הצפה וזיכרונות שעולים. אבל לדבריה, אם האדם אינו בורח מיד, יכול להיווצר בהמשך משהו חדש. לא מחיקה של מה שהיה, אלא שינוי האופן שבו הוא חי בתוכנו.

המסר הזה מתחבר גם לתקופת האבלות על חורבן בית המקדש. היהדות אינה מבקשת מהאדם להיות שמח בכל רגע ולהעמיד פנים שאין כאב. יש זמנים שבהם דווקא נותנים מקום לגעגוע, לאבל ולחסרון. לא כדי להישאר שם לנצח, אלא כדי שהכאב יוכל להוליד תנועה קדימה.

במהלך התוכנית מובאת שאלה של נערה בת 17 שסיפרה כי עשתה טעות גדולה לפני כמה שנים. לדבריה, כולם כבר שכחו את האירוע, אבל היא עדיין אינה מצליחה לסלוח לעצמה.

הרבנית כהן מסבירה כי לעיתים דווקא הבושה היא זו שמחזיקה את האדם בעבר. הוא רוצה לא לחשוב, לא להיזכר ולא להרגיש שוב את המבוכה. אבל כל עוד הוא בורח, החוויה ממשיכה לשמור על כוחה.

לדבריה, צריך להיות מסוגלים "להישיר מבט" אל מה שקרה. לא להצדיק את הטעות ולא למחוק את האחריות, אלא להפסיק לברוח ממנה. לראות אותה, להבין מה היא אומרת עלינו היום, ולשאול מה אנחנו בוחרים לעשות אחרת.

היא מזכירה כי התפיסה היהודית אינה דורשת מאדם להיות מושלם. להפך, עצם האפשרות לתשובה מבוססת על ההנחה שבני אדם טועים, נופלים ויכולים לתקן.

הרבניות מתייחסות גם ללחץ התרבותי להיראות מושלמים. ברשתות החברתיות אנחנו רואים שוב ושוב תמונות של חיים שנראים מסודרים, שמחים ונטולי תקלות. בתוך מציאות כזו, קל מאוד להתבייש ברגע שבו משהו אצלנו נשבר.

אבל לדבריהן, הרצון להסתיר כל חולשה גובה מחיר. אנחנו משקיעים אנרגיה רבה בניסיון שלא יראו שטעינו, שנפגענו או שאנחנו מתמודדים עם קושי.

הרבנית כהן מזכירה את הביטוי "אין יותר שלם מלב שבור". היכולת להכיר בכך שיש בנו חלקים לא מושלמים אינה חולשה, אלא חלק מעבודת האדם. "אנחנו כאן כדי לעבוד על המידות שלנו, לתקן את עצמנו ולעשות עבודה עם עצמנו", היא מסבירה.

מנקודת המבט הזו, חיסרון אינו בהכרח דבר שצריך להסתיר. הוא יכול להיות המקום שממנו מתחילה העבודה.

אחת השאלות החשובות היא איך יודעים שהעבר עדיין מנהל אותנו.

לפי הרבנית כהן, סימן אפשרי לכך הוא תגובה חזקה בהווה שאינה תואמת לגמרי את האירוע שמתרחש עכשיו. לפעמים אדם מגיב בכעס, בחרדה או בפחד משום שהסיטואציה נוגעת בחוויה ישנה שלא קיבלה מענה.

לכן היא מציעה לעצור ולשאול: מה באמת הציף אותי עכשיו? מה הדבר הזה מזכיר לי? איפה הרגשתי כך בעבר?

המטרה אינה לחיות בניתוח אינסופי של הילדות, אלא לזהות מתי זיכרון ישן ממשיך להפעיל אותנו. כאשר מצליחים לתת לו שם, להבין אותו ולעבד אותו, הוא עשוי להפסיק לקבוע את התגובה שלנו בהווה.

בסופו של דבר, המסר של "משיבת נפש" אינו שצריך למחוק את העבר. גם לא שצריך לחיות בתוכו. העבר הוא חלק מהסיפור שלנו, אבל הוא אינו חייב להיות זה שכותב את הפרק הבא.

דווקא כשמפסיקים לפחד ממנו, מאפשרים לעצמנו להרגיש את מה שלא הרגשנו, לומדים מהטעויות ומכניסים לתוך הכאב אמונה ומשמעות, מה שהיה פעם משא כבד יכול להפוך לחלק מהדרך קדימה.

עוד בערוץ
למה אלוקים ברא עולם שיש בו סבל?

כשהילדים אומרים ש"הכל בסדר", אבל שום דבר לא באמת בסדר


לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.