"ראיתי את המוות שלה מול העיניים - ובחרתי לראות נס"

יעל ג'ואל לוי (50), תושבת יד רמב"ם, לא שוכחת את הרגע ששינה את חייה. זה היה בבית החולים, כשבתה שיר רחל, אז בת 13 בלבד, חזרה מצילום רפואי כשהיא כבר מורדמת ומונשמת. דקות ספורות קודם לכן היא עוד דיברה. היד והגב כאבו לה, וברגע אחד הכול הידרדר במהירות בלתי נתפסת. קריש דם שפגע בחוט השדרה הצווארי הביא לקריסת הגוף.

שש שנים אחרי, יעל משתפת בדמעות בהתמודדות: "מאותו רגע התחלנו מסע של כמעט שנתיים. 629 ימים של אשפוז, טיפול נמרץ ושיקום. ימים שבהם המציאות הצטמצמה למיטה אחת, לנשימה אחת ולבחירה יומיומית אחת בין ייאוש לבין אמונה".

יעל, אמא לארבעה ומאורסת בפרק ב', מאמנת מנטלית ומלווה נשים לריפוי ולהגשמת ייעוד, מתארת את הדרך שלה כמשהו שלא נבנה ביום אחד, אלא התגלה לאט מבפנים. "זה לא היה רגע אחד של חזרה בתשובה, זה היה תהליך. כשנתיים לאחר נישואיי לאבי ילדיי, התחלתי להרגיש משהו רוחני בלתי מוסבר. זה לא המקרה הקלאסי שבו קורה משהו ואז יש התעוררות. זכיתי לעשות תשובה מתוך אהבה.

"אני זוכרת איך הייתי קמה בבוקר, הולכת לעבודה ומרגישה בפנים שמשהו לא מסתדר. התחושה הזו הלכה והעמיקה עד שהפכה לשינוי ממשי באורח החיים. בהדרגה התחלתי לשמור שבת, כי כשהייתי נכנסת לרכב ומתניעה אותו - זה פשוט לא הסתדר לי. כל הנושא הרוחני לא היה זר לי. היו לי שורשים עמוקים מהבית ומהילדות. סבא שלי, הרב יחזקאל מוצפי, היה אדם צדיק שהשפיע עליי מאוד, והייתי קשורה אליו כל הילדות".

לפני 15 שנה מצאה יעל את עצמה פועלת ללא לאות להקמת מקווה ביישוב ניל"י, שבו התגוררה. "הגענו ליישוב וגיליתי שאין בו מקווה. הבנתי שהיה בו בעבר מקווה ופירקו אותו לגמרי. לא הייתי מסוגלת לעמוד מנגד, ואמרתי לעצמי: אם אין כאן מקווה, צריך לעשות משהו. התחלתי לברר מה נדרש כדי לקדם הקמה מחדש, והבנתי שכדי שזה יקרה אני צריכה להיכנס לעומק העולם הזה בצורה מקצועית. אמרו לי קודם כול ללמוד ולהיות בלנית, ולקחתי את זה ברצינות מלאה".

ביחד עם אישה נוספת מהיישוב, היא יצאה לשנת לימודים אינטנסיבית. "זו לא הייתה חוויה טכנית, אלא שינוי תפיסתי עמוק. למדנו שנה שלמה, והייתי צריכה לעבור למקום אחר לגמרי של לימוד והתמסרות. לאחר מכן התחלתי לפעול מול הגורמים הרשמיים, לאסוף חתימות, לכתוב מכתבים ולפנות למשרדי ממשלה ולגורמים בתחום הטהרה".

בסופו של תהליך ארוך ומורכב הגיעה שיחת הטלפון שלה חיכתה. "התקשרו אליי להזמין אותי לטקס חנוכת המקווה. זה היה רגע של סגירת מעגל", היא אומרת בהתרגשות ומוסיפה מיד בענווה: "אני הייתי חלק קטן, אבל כנראה חלק שהתחיל תנועה, והכול כמובן בזכות הקדוש ברוך הוא".

בימים האלה, שבהם הרגישה משמעותית, הגיעה נקודת השבר. "הבת שלי, שיר רחל, חלתה באופן פתאומי. זה התחיל בכאבים שנראו רגילים. היא אמרה שכואב לה הגב. אמרתי לה שתנוח וזה ודאי יעזור. בתוך זמן קצר הכול השתנה. אחרי חצי שעה היא אמרה שהיא לא יכולה להזיז את היד.

"למזלי, באותם ימים הייתי בכמה ימי מנוחה והייתי זמינה עבורה. פרמדיק בבגדים אזרחיים, שראה אותנו בכניסה לקופת החולים, עזר לי והאיץ עניינים, כך שהגענו לבית החולים בזמן".

בבית החולים התברר שמדובר בקריש דם שפגע בחוט השדרה הצווארי. "היא נלקחה לצילום, וכשהיא חזרה כבר הייתה מורדמת ומונשמת. הכול התרסק לי מול הפנים. אבל החזקתי את עצמי, את האמונה ואת ההבנה שזה היה ממש נס שהייתי בבית כשהמצב שלה הידרדר כך בפתאומיות".

זו הייתה תחילתו של המסע הארוך של יעל כאמא. "היינו בטיפול נמרץ כחודש וחצי, ובהמשך עברנו לשיקום. במשך 629 ימים לא עבדתי, הזמן עצר מלכת. אמא שלי והחברות ביישוב חשמונאים, שבו גרנו אז, החזיקו לי את הבית, ניקו אותו מדי יום, טיפלו בילדים ובישלו. היו שם חסדים ענקיים שלא אשכח לעולם".

באחד מימי האשפוז, יעל הבחינה שלקחו את בתה עם בלון חמצן, והגז נגמר בזמן שהובילו אותה. "חשבתי שאני מאבדת אותה שם, והרגשתי שאני קורסת. קראתי מהר לרופאים שיסדרו את זה. אני זוכרת איך התיישבתי על הרצפה ולא הצלחתי לקום. אבל משם רק התחזקתי, והתחלתי לשים לב לדברים הקטנים ביותר. כשהרופאים היו אומרים לי שאין תזוזה - אני ראיתי מילימטר, ובשבילי זה היה נס. בכלל, בכל פעם שהתחזיות היו לא טובות וממש ראיתי את המוות שלה מול העיניים, בחרתי לראות נס.

"לאורך הזמן למדתי לחיות בתוך מציאות של אמונה יומיומית. בכל יום למדתי לראות עוד משהו קטן שקורה. אני זוכרת שבימים הראשונים של האירוע, כשעשינו הפרשת חלה בכניסה לחדר שלה וממש זעקתי לשמיים, ביקשתי מהקדוש ברוך הוא: קח את כל מה שעשיתי, את כל הזכויות של המקווה, רק תחזיר לי את הילדה".

אחרי כמעט שנתיים שבהן חייה וחיי משפחתה עצרו מלכת, יעל הגיעה למסקנה שתחום הטיפול לא בשבילה. "רציתי שיטפלו בי. איפה אני ואיפה היכולת לטפל? בכלל לא הצלחתי לדמיין חזרה לעשייה. אבל מרגע לרגע מצאתי לעצמי מקום של שקט והתחלתי לעסוק בתפירה ובעשייה. זו הייתה ההצלה שלי למשך תקופה. הייתי מתכנסת בתוך הסטודיו שלי, תופרת ומעצבת בגדים צנועים וכיסויי ראש, ובכך זכיתי בחזרה בשפיות שלי.

"גם שיר רחל, שראתה איך זה מרים אותי, מצאה תחום משלה והתחילה להכין עוגיות מיוחדות. בהמשך הבנתי שזה היה ריפוי, אבל לא הייעוד שלי בחיים. באותה תקופה זה מה שהביא אותי למקום אחר לגמרי - למקום של צמיחה ומוטיבציה".

בהמשך היא נחשפה לעולם האימון המנטלי. "למדתי והבנתי שזה למעשה בדיוק מה שעשיתי במשך כל תקופת השהות בבית החולים, בלי לדעת שזה נקרא כך. אני חושבת שזו זכות לעזור לנשים ממקום שבו את יודעת שעברת תהליכים כאלה בעצמך. יש נשים שמפחדות להתחיל. אני מכירה את המקום הזה מבפנים, ואני עוזרת להן לעבור אותו".

שיר רחל עברה בינתיים דרך ארוכה של שיקום והתמודדות. עדיין נותרו לה מגבלות מסוימות שמלוות אותה ביומיום. עם זאת, היא מתפקדת, לומדת, עשתה שירות לאומי ונמצאת בעשייה ובהתקדמות מתמדת, עם הרבה כוחות ואור שממשיכים ללוות אותה ואת משפחתה.

עוד בערוץ
"אמרתי לאלוקים: הבן שלי נפגע בראש. אתה תשמור לו על הראש, ואני אכסה את הראש"

הייתי תופס פינה חשוכה במחלקה ובוכה שם לבד, רק כדי שהיא לא תראה אותי נשבר"

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.