"המלאך של הפצועים": האיש שהפך את הטרגדיה האישית לשליחות

במשך שלושה עשורים, בלי ארגון רשמי מאחוריו ובאמצעים דלים ביותר, מלכיאל לרנר מקדיש את חייו לדבר אחד בלבד: להרים את מי שנפל. עבור אלפי פצועי צה"ל ונפגעי פעולות איבה שמגיעים ברגעיהם הקשים ביותר אל מחלקות השיקום והטראומה בבתי החולים, מלכיאל אינו עוד אורח - הוא עוגן של תקווה. בתוך מציאות של חוסר ודאות, הוא מופיע ב-24 השעות הראשונות לאחר הפציעה, מציץ אל תוך מעגל המשפחה והחברים, ומזכיר להם שעם ישראל לא שכח אותם לרגע.

סיפור החיים של לרנר הוא הבסיס שעליו נבנתה השליחות שלו. בצעירותו עבר פציעת ראש קשה שהובילה אותו ל-19 שנים של מאבק בפוסט-טראומה, בלבול ותחושת ריקנות. נקודת המפנה הגיעה ב-25 בפברואר 1996, יום הפיגוע הקשה בקו 18 בירושלים.

כשהגיע לבתי החולים לפגוש את משפחתה של אחת הפצועות אנוש, דנה שמשון, שאליה הרופאים לא נתנו סיכוי לשרוד, הוא בחר לחשוף את סיפורו האישי: "אמרתי להורים 'אם אני עברתי והצלחתי להתגבר על הפציעה שלי, אני מבטיח לכם שגם דנה תצא מזה'. מי אני שאקח תפקידים שלא לי? אבל ברגע שאמרתי את זה, אמרתי אני חייב להשקיע את כל כולי בסיפור הזה".

שנה וחצי לאחר מכן, זכה לרנר לעמוד בצד ולראות את דנה צועדת אל חופתה. באותו רגע, כשפרץ בבכי, הבין שמצא את ייעודו.

השיטה של לרנר ייחודית ונובעת מההבנה העמוקה של הנפש השבורה. הוא מגיע לבית החולים, מקריא ברכה אישית חמה, ואז שולף מתיקו חפץ שהפך לסימן היכר - דגל ישראל שעליו רקום הכיתוב "מצדיע לך אחי".

"אני אומר לפצוע: 'הדגל הזה הוא כמו מלאך קטן שיושב לך על הכתף, ובכל פעם שאתה בדאון או בכאבים, המלאך הקטן ילחש לך באוזן: קום לוחם, כי עם ישראל אוהב אותך".

בנוסף לדגל, הוא המציא כלי טיפולי ייחודי משל עצמו: "מחברת המטאור שהצליח לקום". הוא מבקש מהפצועים לכתוב בעמוד הראשון את סיפור הפציעה במלואו, ובעמוד האחרון את החלומות שלהם לעוד עשר שנים, ובאמצע את כל הפחדים והכאבים. מתוך ניסיון של עשרות שנים, לרנר מאמין כי שחרור המטענים העמוקים מהראש מאפשר לנפש להתפנות שוב לחלום ולהגשים.

רבים תוהים כיצד אדם, שעבד במשך שנים רבות כמנקה רחובות בעיריית ירושלים ולאחר מכן כקופאי ברשת "אושר עד", מצליח לממן נסיעות בלתי פוסקות באוטובוסים בין בתי חולים ברחבי הארץ, תוך כדי גידול משפחה. תשובתו של לרנר חד-משמעית: "יש דבר כזה התנדבות ויש דבר כזה שליחות, וכשהבנתי שליווי הפצועים זו השליחות שלי, אז שום דבר לא מזיז... כמה שווה להחזיר חיוך ותקווה לפצוע? אין לזה כסף".

גם כאשר ילדיו שואלים אותו כיצד ייתכן שאחרי 30 שנה של עשייה אדירה הוא מעולם לא קיבל אות הוקרה רשמי או פרס מטעם המדינה, לרנר אינו נוטר טינה ואינו מחפש את אור הזרקורים. מבחינתו, הפרס הגדול ביותר כבר ניתן לו בשטח: "השיקום שלהם - זה הפרס שלי".

לרנר, שמתמודד בעצמו עם השלכות פציעתו, נוהג לשנן לפצועים את ראשי התיבות של המילה "עשיר" - עיניים, שיניים, ידיים, ראש. המסר שלו מזוקק ונוקב: כל עוד הראש שולט בנכות ולא הנכות בראש, הדרך פתוחה והשמיים הם הגבול.

בזמן שבו החברה הישראלית מתמודדת עם אלפי פצועי גוף ונפש, סיפורו של מלכיאל לרנר הוא תזכורת עוצמתית לכוחה של אהבת חינם אמיתית. אדם אחד, בלי מדים ובלי תארים רשמיים, שמוכיח מדי יום שלפעמים כל מה שצריך כדי להרים לוחם מהקרשים הוא מישהו שיושב לצדו, מחזיק לו את היד, ומזכיר לו מי הוא באמת.

עוד בערוץ
"התעוררתי והבנתי שאין לי שתי רגליים": תהילה כהן על הפיגוע ששינה את חייה

"אמרתי לאלוקים: הבן שלי נפגע בראש. אתה תשמור לו על הראש, ואני אכסה את הראש"

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.