"התעוררתי והבנתי שאין לי שתי רגליים": תהילה כהן על הפיגוע ששינה את חייה

תהילה כהן הייתה בת שמונה, תלמידת כיתה ג', כשעלתה בבוקר להסעה הקבועה מכפר דרום לבית הספר. יחד איתה היו באוטובוס גם שניים מאחיה, בני 12 ושש.

"דקה אחרי שיצאנו מהיישוב היה פיצוץ מטורף", היא משחזרת בשיחה עם חני ליפשיץ. מטען צד שהופעל לעבר האוטובוס פגע בנוסעים ושינה ברגע אחד את חייה של המשפחה.

תהילה נותרה בהכרה. "אתה מבין ולא מבין מה קורה. הכול נורא מטושטש", היא מספרת. היא זוכרת את החיילים שהגיעו, את הפינוי ואת האדם שישב לצדה באמבולנס ואמר איתה תהילים כדי שתישאר בהכרה.

בבית החולים התברר גודל הפגיעה: שתי רגליה נקטעו מתחת לברך, והיא איבדה גם שתיים וחצי מאצבעותיה. אחיה בן השש איבד רגל אחת מתחת לברך, וכך גם אחותה בת ה-12.

הזיכרונות מהימים שאחרי הפיגוע מקוטעים. תהילה זוכרת חדרי ניתוח, הרדמות, בני משפחה שהקיפו אותה ואת ההבנה שהתעוררה למציאות חדשה.

"הבנתי שאין לי שתי רגליים", היא מספרת. אלא שכילדה, לדבריה, לא תמיד הייתה מסוגלת להבין את מלוא המשמעות. הטיפול, השיקום והחזרה לחיים התרחשו כמעט במקביל.

אחרי כחודשיים-שלושה היא כבר חזרה לבית הספר, ולאחר כתשעה חודשים למדה ללכת עם פרוטזות. לדבריה, היחס שקיבלה מהסביבה לא היה של רחמים. "היינו גיבורים", היא נזכרת. "היה קול להיות חברה שלי".

היא מייחסת חלק גדול מהדרך שבה התמודדה לבית שבו גדלה. "קושי לצד עוצמה", היא מגדירה את הגישה המשפחתית. הוריה לא ביקשו להפוך את הבית לבית שמתנהל סביב הפציעה, אלא כיוונו את הילדים לחזור ככל האפשר למסלול החיים הרגיל.

כמה שנים לאחר הפיגוע הגיעה ההתנתקות מגוש קטיף, והמשפחה נאלצה לעזוב את כפר דרום.

עבור תהילה, הכאב היה כפול. זה לא היה רק אובדן הבית והקהילה, אלא גם הפרידה מהמקום שבו משפחתה בחרה לחיות מתוך תחושת שליחות, ושבו היא עצמה נפצעה קשה.

"זה היה מזעזע, ועד היום מזעזע", היא אומרת. למרות השנים הקשות שקדמו לפינוי, הפחד מפיגועים והמציאות הביטחונית, היא ומשפחתה רצו להישאר.

ביום הפינוי, לדבריה, הייתה רגישות מיוחדת כלפי משפחות שאיבדו או נפצעו בפיגועים. המשפחה יצאה יחד עם ספרי התורה מבית הכנסת והגיעה גם לאנדרטה לזכר מירי אמיתי וגבי ביטון, שנהרגו בפיגוע באוטובוס.

בגיל 16 החלו אצל תהילה שאלות עמוקות יותר על מה שעברה. "למה החיים? למה הסבל בעולם? מה המטרה?", היא נזכרת.

בהמשך בחרה ללמוד עבודה סוציאלית ולעבוד עם בני נוער. באופן מסוים, החוויה האישית הפכה לכלי בעבודה שלה.

"קושי פוגש קושי", היא אומרת. "הנערים שאני עובדת איתם, בלי דיבור ובלי מילים, מרגישים את זה מיד. שאפשר לספר לי הכול, שאני לא אתמוטט, שאני אבין".

לדבריה, העובדה שההתמודדות שלה גלויה לעין יוצרת לעיתים חיבור מיידי עם מי שיושב מולה. היא אינה מסתירה את הפרוטזות, אך גם אינה מגדירה את עצמה באמצעותן.

כיום, כשהיא מביטה גם על פצועי המלחמה שאיבדו ידיים ורגליים, תהילה יודעת שאין דרך אחת להתמודד. היא עצמה גדלה לתוך המציאות הזו מגיל שמונה. רק עם השנים הבינה עד כמה אותו בוקר באוטובוס עיצב את הדרך שבה היא מסתכלת על החיים, על קושי ועל כוח.

עוד בערוץ
"הנהג נכנס בנו ב-174 קמ"ש. אשתי ובתי נהרגו במקום": אפרים רימל על הרגע המכונן בחייו

ישבתי במסדרון ובכיתי את חיי: שולי שמואלי על הרגע המכונן בחייה


לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.