היהדות מתייחסת ליופי בשני מישורים: מצד אחד, היא מכירה ביופי כערך אמיתי וכמתנה מהבורא. מצד שני, היא מזהירה מפני הפיכתו לערך עליון, ומדגישה תמיד את מה שמאחורי החזות.
יופי חיצוני - מעלה חשובה
היהדות אינה מתעלמת מיופי חיצוני, ואף מתארת דמויות מקראיות כיפות תואר: שרה, רבקה, רחל, אסתר המלכה ועוד, המתוארות במפורש כבעלות הופעה נאה:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית י"ב, י"א)
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כ"ט, י"ז).
ולא רק נשים. גם על יוסף הצדיק נאמר "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית ל"ט, ו').
יופיין של דמויות אלה אינו מוצג בתורה כפגם או כדבר שיש להסתיר, אלא כחלק טבעי מתיאור האישיות המקראית, דבר המעיד על כך שהיופי עצמו אינו נתפס כבעייתי.
חז"ל אף תיקנו ברכה מיוחדת למי שרואה אדם או בעל חיים בעלי יופי יוצא דופן: "ברוך שככה לו בעולמו" (תלמוד בבלי, ברכות נח ע"ב). הדבר מלמד שהיופי נתפס כביטוי לגדולת הבורא, ולא כדבר שיש לבטל את חשיבותו או להתרחק ממנו.
התלמוד אף מתאר כיצד "בנות ירושלים" היו יוצאות בכרמים ביום הכיפורים ובט"ו באב, כשהיפות שבהן מזמינות חתנים להתבונן בהן (תענית לא ע"א), עדות לכך שההלכה הכירה במקום הלגיטימי של היופי החיצוני בתהליך הבחירה הזוגית.
שקר החן והבל היופי
לצד עמדה זו, המקורות מציבים גם אזהרה ברורה מפני הפיכת היופי לערך מכריע. המקור המרכזי ביותר לעמדת היהדות בנושא הוא הפסוק המפורסם: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי ל"א, ל').
לכאורה, הפסוק שולל את היופי לחלוטין ומכנה אותו "הבל". אך יש מפרשים הקוראים אותו אחרת, ולפיהם הפסוק אינו פוסל את היופי עצמו, אלא קובע את התנאי לשבח עליו.
כך מסביר הרב זמיר כהן על פי המפרשים: אישה יפת תואר שיש לה גם יראת שמים, צריך להלל אותה גם על היופי שלה. מדוע? כי אם אישה יודעת מה עיקר ומה טפל, יש לשבח אותה על יופייה ששימש ככלי לעלייה רוחנית, כלי להתגברות על הניסיונות ועל פיתויי העולם הזה.
מכאן ניתן להבין מדוע חז"ל משבחים נשים יפות בהיסטוריה היהודית: מפני שהייתה להן יראת שמים למרות היותן יפות תואר, ואז גם יופיין הופך למעלה גדולה.
הרמב"ם, בהלכות דעות, קורא לאדם ללכת ב"דרך האמצע" בכל תחומי החיים, כולל היחס לגוף ולהופעה: לא להזניח את הגוף ולא להאדיר אותו יתר על המידה. כלומר, הטיפול בגוף ובחזות הוא לגיטימי ואף רצוי, כל עוד אינו הופך למטרה בפני עצמה, שכן חן ויופי הם ארעיים ומטעים. הם עלולים להסתיר את מי שהאדם באמת, ולכן אינם יכולים לשמש קנה מידה לקביעת ערכו של אדם.
היהדות, אם כן, אינה שוללת יופי חיצוני ואינה מתכחשת לו - היא אף מברכת עליו. עם זאת, היא ממקמת אותו במקום הראוי לו: כברכה חולפת שיש להעריך, ולא כערך שיש להשתעבד לו.
המבחן האמיתי הוא אופיו הפנימי של האדם - מידותיו, מעשיו ויראת השמים שבו. אלה, בניגוד ליופי, אינם חולפים עם הזמן, וכשהם מתלווים ליופי, כפי שראינו אצל דמויות המקרא, גם היופי עצמו זוכה למשמעות.
עוד בערוץ
האם ביהדות הנשים פחות נחשבות?
9 עקרונות יהודיים מעשיים שישנו את חייכם תוך שבוע אחד
לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.