"מילימטר משיתוק": הרופא הבכיר שניצל מהתרסקות המסוק ברפיח מדבר

בלילה שבין ה-11 ל-12 בספטמבר 2024 השתנו חייו של ד"ר אייל היימן ברגע אחד. רופא הילדים הבכיר, שבחר להתנדב כרופא מוטס ביחידת 669 מתוך רצון להתמקד בהצלת חיים בשטח, מצא את עצמו בלב אחד האסונות הקשים של מלחמת חרבות ברזל. התרסקות מסוק ה"ינשוף" ברפיח, שנגרמה כתוצאה מתנאי ראות קשים ואובדן אוריינטציה בענן אבק סמיך, גבתה את חייהם של שניים מחבריו לצוות - רס"ם (במיל') דניאל אלוש ורס"ם (במיל') תום איש-שלום ז"ל. בריאיון חשוף ומרגש, ד"ר היימן משחזר את רגע האימה, מדבר על הפציעה הקשה בעמוד השדרה ומסביר כיצד בחר לצמוח מתוך התהום.

האירוע הטרגי התרחש במהלך משימת חילוץ דחופה של פצוע ירי קשה ברפיח. ד"ר היימן, שהיה בעיצומה של כוננות אינטנסיבית עם הצוות, משחזר את הדקות האחרונות לפני האסון: "הדבר האחרון שאני זוכר זה את עצמי ליד הדלת של המסוק, מוכן בקריאה עם תיק על הגב, נשק, קסדה, תיק רופא ווסט. זהו, אני לא זוכר כלום".

חקירת צה"ל העלתה כי ההתרסקות לא נגרמה מאש האויב, אלא מטעות אנוש שנבעה מאובדן אוריינטציה במרחב. המסוק התרסק אל הקרקע, והדבר הגדיל את תחושת הנס הגדול של מי ששרד את התופת. לדבריו, העובדה שהמסוק לא התלקח ושכוחות ההצלה הגיעו במהירות הצילה את חייהם.

בבית החולים סורוקה התבררה חומרת הפציעה. מעבר לפציעות רבות בגופו, ד"ר היימן ספג מכה קשה בחוט השדרה הצווארי. "הייתה בצקת בחוט השדרה. אמרו לנו: מילימטר מזה, מילימטר הייתי משותק. הדיסק בין C5 ל-C6 בחוליות התרסק... בימים הראשונים לא הבנתי מה קורה לי. לא יכולתי להזיז את הידיים, עם כאבים שלא ניתן לתאר".

למרות הכאבים העזים ותקופת שיקום מפרכת שנמשכה חודשים ארוכים וכללה בהמשך גם ניתוח מורכב לקיבוע חוליות באמצעות פלטינות על ידי פרופ' צבי לידר, ד"ר היימן מעיד כי המלחמה הגדולה ביותר התנהלה בראש. הוא מדגיש כי המעטפת הבלתי פוסקת של המשפחה, הקהילה והחברים, שנשארו לצדו יומם וליל בחודש וחצי הראשונים, הייתה עבורו הצלה נפשית אמיתית שמנעה פוסט-טראומה קשה.

כמי שמכיר את מערכת הרפואה לעומק, הפציעה העניקה לו זווית ראייה חדשה לחלוטין על עבודתו כמטפל: "למדתי מה זה להיות מטופל. הסתובבתי בכיסא גלגלים, זה קשה. למדתי מה זה עבודת צוות, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק... בהחלט למדתי מה זה אמפתיה", הוא אומר.

היום, למרות השינויים שנאלץ לעשות באופן העבודה שלו במיון הילדים ובניהול המחלקה עקב מגבלות פיזיות, ד"ר היימן מסתכל קדימה באופטימיות ומסרב לראות את מה שקרה כדבר ריק מתוכן. מבחינתו, עצם הישארותו בחיים היא מתנה שאין דומה לה.

הוא בוחר לחתום את סיפורו במסר על משמעות השירות בשדה הקרב ועל הזיכרון החי של חבריו שנפלו: "המסר שצריך להוציא מכאן הוא שלוחם במלחמה הוא לוחם במלחמה על כל המשתמע מזה. אין דבר כזה נהרג סתם, אין דבר כזה שדה קרב. שדה קרב הוא שדה קרב לכל דבר... אני מאמין שצמחתי מכל התהליך הזה, מהאמונה, מהתמיכה ומההשגחה הפרטית".

עוד בערוץ
"לא הבנתי שנאבקים על חיי": מרדכי שנוולד על השיקום לאחר הפציעה בעזה

"שלושה מילדיי נפצעו במלחמה, אלקנה איבד את הרגליים, אבל אני מרגישה שזכיתי"

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.