לשלוח את הילד שלנו לעולם זה קשה. זה קורע לב. הרגע שבו אנחנו משאירות אותו מאחורי דלת כלשהי ועוזבות. דלת של מעון, של בית ספר, של ישיבה ואפילו של בית חדש משל עצמו. מה קורע אותנו שם? ננסה לתת מילים לאחת מהחוויות ההוריות העמוקות ביותר שלנו כאימהות לילדים מסתגלים, בין אם הם בני שנתיים ובין אם הם בני 20.
זהו רגע שבו אנחנו מאבדות שליטה
שליטה שנובעת מצורך עמוק מאוד, שלא לומר הישרדותי, לוודא שהכול בסדר. זהו רגע שבו אנחנו שולחות אותו להתמודד עם הלא נודע, ונשארות לא יודעות בעצמנו עד שאנחנו רואות אותו שוב.
זהו רגע שבו אנחנו עולות שלב ביכולת שלנו להחזיק נפרדות
להחזיק קשר מתוך סימביוזה זה אולי מתיש, אבל גם אינטואיטיבי וקל. הלב מדבר בלי מילים, המוח יודע מה לעשות מעצמו. להחזיק קשר מתוך נפרדות זה מאתגר הרבה יותר. זה מעביר אותנו לשלב ההתפתחותי הבא שלנו כאימהות. שלב שמאלץ אותנו להתבגר עוד קצת ולהחזיק מורכבות מסובכת יותר. לאפשר לילד להתחכך עם העולם באופן ישיר ולהתפתח בדרכו שלו גורם לנו לנוע בריקוד, פראי לעיתים, בין קרוב ורחוק.
זהו רגע שבו אנחנו פוגשות טריגרים נשכחים שמרימים פתאום את ראשם
חוויות ילדות שלנו שמשתחזרות מול עינינו, תקוות מנופצות, חוויות דחייה ישנות וכל מיני יצורים עתיקים שתפחו בינתיים בחושך. פתאום אנחנו רואות את העולם לא דרך עיניו של הילד, אלא דרך הילדה שאנחנו היינו, ועדיין קצת.
וזה בעיקר רגע שבו אנחנו פוגשות חור שחור של רגשות
כשהוא לא לצידנו, הוא פגיע. מי יודע איך יתייחסו אליו, איך יראו אותו, האם יראו בו את מה שאני רואה בו? האם יהיו רגישים אליו מספיק?
לא. לא יהיו רגישים אליו מספיק כמו שאת רגישה אליו. והוא הולך לפגוש רגעים שיכווצו לו את הלב, שישאירו אותו בודד וחשוף, שיגרמו לו לעטות על עצמו מגננה עבה או לבכות בבהלה גדולה.
וזה אולי מה שאנחנו מתקשות כל כך לשאת כשהילד שלנו נשלח לעולם בעל כורחנו. הידיעה שהוא נזרק מתוך האטמוספירה המגוננת שלנו לרגעים של חלל אפל, ליקום שלא תמיד דובר את שפתו.
והלב שלנו, כמו לב אימהי, מגיב בעוצמה: פועל בכל דרך אפשרית כדי למזער את הכאב, כדי לרכך את הפרידה, כדי להישאר עוד קצת בסביבה - או מתמגן, מסתגר, מתנתק מהבהלה שהחוויה הזו גורמת, משתמש באמירות בנאליות של "אני סומכת עליו", "הוא צריך להתחשל", "כולם עוברים את זה", שכל תכליתן לטרוק מכסה כבד על היצורים העתיקים שמציצים החוצה.
הילדים מסתגלים, והאימהות גם
אנחנו מסתגלות להחזיק את הלב שלהם ושלנו ולהיות נוכחות, גם ברגעים של חוסר ודאות, של פשרה, של כאב על מה שבלתי אפשרי, של ריקוד בין מרחק וקרבה, של רגל שנעה לצעד ההתפתחותי הבא, של ניחוח זיכרונות ישנים, של תובנות ממבט לאחור, של תחושת אשמה על מה שלא היה, של הידיים שמנסות לגונן בחלל הריק, של התבגרות אימהית.
עוד בערוץ
7 מסרים שיעזרו לילדים להקשיב לכם באמת
"אני רק אמא": המילה שאת אומרת כל יום ומכווצת את כל מי שאת
לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.