זה קרה כשהיה תלמיד כיתה י"ב. אירוע של תנועת הנוער העובד והלומד, חומרים כימיים שהוכנו לקראת חג המעלות ופצצת תאורה אחת שהתפוצצה לידו שינו ברגע את מסלול חייו של דן אריאלי.
"נשרפתי מאוד מאוד קשה", הוא מספר לעודד הרוש. לדבריו, כ-70 אחוז מגופו נכוו, והוא בילה כמעט שלוש שנים בבתי חולים. את הבגרויות הוא סיים מהמיטה, אבל באותם ימים שאלות על לימודים, קריירה או עתיד נראו רחוקות מאוד.
"השאלות שהטרידו אותי בהתחלה היו רק שאלות של כאב", הוא אומר. התחבושות נדבקו לעור, והטיפול היומיומי כלל הסרה שלהן, מריחת משחות וחבישה מחדש. "איך מתגברים על כאב? איך חושבים על כאב? איך מכינים את עצמנו? איך אפשר להוריד את התחבושות בפחות כאב?"
השאלות האלה, שנולדו בתוך חדרי הטיפול, הפכו שנים אחר כך לבסיס למחקרים שלו.
מהכאב אל המעבדה
כשפרופ' דן אריאלי הגיע לאוניברסיטה, הוא נחשף לרעיון של ניסוי מדעי. מבחינתו, הייתה בכך תגלית כמעט אישית: העובדה שמשהו נעשה במשך שנים אינה מוכיחה שזו הדרך הטובה ביותר לעשות אותו.
"ניסוי זה כמו מכונת זמן", הוא מסביר. "אתה אומר: אני רוצה לדמיין עתיד אחר. בוא נעשה אותו פה בקטן, ננסה אותו על כמה אנשים ונראה אם הוא יותר טוב".
מכאן החל לחקור כאב. הוא בדק, בין היתר, כיצד אנשים חווים כאב בעוצמות שונות ובמשך זמן שונה, וגילה שהחוויה אינה מתנהגת באופן אינטואיטיבי. כאב שנמשך זמן רב יותר אינו בהכרח נחווה כפי שלכאורה היינו מצפים, בעוד ששינוי בעוצמת הכאב עשוי להשפיע בצורה משמעותית יותר על האופן שבו הוא נתפס.
לדבריו, גם לכיוון שבו הכאב משתנה יש משמעות: כאב שמתחיל בעוצמה נמוכה ומתגבר עשוי להיחוות אחרת מכאב שמתחיל חזק ונחלש.
פרופ' אריאלי עדיין חי עם כאבים, אבל לדבריו הם שונים מאוד מהכאב שחווה בתקופת האשפוז. "יש עוצמה של כאב שאפשר להתרגל אליה", הוא אומר, ומסביר שמעבר לרמה מסוימת הכאב פשוט משתלט על כל הקשב. "כשמאוד מאוד כואב, אין דרך לחיות עם כאב. אתה רק כואב".
"האם הייתי רוצה שישאירו אותי בחיים?"
רק לאחר שמצבו השתפר, הוא החל לשאול את עצמו שאלות גדולות יותר.
הוא מספר כי לאחר כמעט שנתיים של סבל שאל את עצמו שאלה קשה: אילו היה יודע ביום הפציעה את מה שעתיד לעבור בשנים הבאות, האם היה רוצה שיצילו אותו?
התשובה שלו אז הייתה שלילית.
גם כאשר ניסה לדמיין מצב שבו ילדיו היו עוברים פציעה דומה, הוא הגיע לאותה מסקנה. במשך שנים ארוכות, לדבריו, הוא הרגיש שהסבל שחווה היה עוצמתי כל כך, עד שגם השנים הטובות שבאו אחריו לא בהכרח הצליחו "לפצות" עליו.
רק בסביבות גיל 50 משהו בתפיסה שלו השתנה.
"אני חושב שבגיל 50 החלטתי ששילמתי את חובי לחברה", הוא אומר. פרופ' אריאלי מספר על תחושת החוב העמוקה שלו כלפי מערכת הבריאות הישראלית, הרופאים והאחיות שטיפלו בו במשך שנים. בשלב מסוים אפילו ניהל גיליון אקסל שבו ניסה לחשב כמה עלה הטיפול בו לאורך התקופה.
לדבריו, הסכום שאליו הגיע היה יותר משלושה מיליון דולר.
החצי זקן ששינה משהו
גם המראה החיצוני הפך לחלק מהתהליך.
לפני כמה שנים יצא פרופ' אריאלי למסע בשביל ישראל. במשך חודש לא התגלח, ובסיומו גילה שעל חלק אחד של פניו צמח זקן, בעוד שבאזורים שנפגעו מהכוויות לא צמח שיער.
בתחילה הוא חשב שהמראה מוזר. אלא שאז החלו להגיע תגובות מאנשים אחרים.
אישה עם צלקת ביד כתבה לו שהחצי זקן נתן לה אומץ להפסיק להסתיר את הצלקת שלה מתחת לחולצות ארוכות. אנשים עם נכויות ופגיעות שונות סיפרו לו שגם הם מרגישים פחות צורך להתחבא.
"אם אני עוזר לאנשים להפסיק להתחבא, אני אשאיר את זה בינתיים", הוא מספר.
כעבור כמה חודשים הוא הבין שהשינוי התרחש גם בתוכו. במשך שנים הרגיש שיש "הוא" ויש "הפציעה שלו", שני דברים שמנהלים ביניהם מאבק. החצי זקן עזר לו, לדבריו, לראות את הדברים אחרת.
"פתאום הרגשתי שזה לא הפציעה שלי ואני. זה הסיפור של החיים שלי".
הוא עדיין מקבל מבטים ברחוב. לפעמים אנשים מצביעים, לפעמים ילדים צוחקים. אבל מבחינתו, המחיר הזה עדיף על ניסיון מתמיד להסתיר את עצמו.
מה אומרים לאדם שהחיים שלו השתנו ברגע?
פרופ' דן אריאלי מספר כי בעקבות הספרים והכתיבה הגלויה שלו על הפציעה, אנשים שמתמודדים עם פגיעות גופניות פונים אליו לעיתים קרובות.
הדבר הראשון שהוא אומר להם אינו פשוט: צריך להבין שהאדם שהיית לפני הפציעה השתנה.
אפשר להתאבל, אפשר להתגעגע, אבל לדבריו, בשלב מסוים חשוב להעביר את החיים הקודמים אל העבר כדי לאפשר מקום לחיים החדשים.
הוא אינו מציג את הפציעה כ"ברכה". להפך. "יש המון דברים גרועים בפציעה", הוא מדגיש. אבל לצד הדברים הקשים, הוא מאמין שאפשר גם למצוא אפשרויות חדשות.
אחת מהן היא הטכנולוגיה, שלדבריו מאפשרת כיום לאנשים עם מגבלות פיזיות לעשות דברים שבעבר היו כמעט בלתי אפשריים.
השנייה היא ההזדמנות לבחון מחדש את מסלול החיים. הוא משווה זאת במידה מסוימת למשבר אמצע החיים: לא משום שפציעה היא דבר שבוחרים בו, אלא משום שהיא מכריחה את האדם לשאול איפה הוא נמצא, לאן הוא רוצה להגיע ומה הוא רוצה לעשות מעכשיו.
לדבריו, הפציעה הייתה גורם מכריע במסלול חייו, וכשהוא נשאל אם היה מגיע למקום שבו הוא נמצא כיום בלעדיה, הוא משיב ללא היסוס: "בשום פנים ואופן לא".
הוא אינו אומר שהיה בוחר להיפצע. אבל הוא מכיר בכך שהפציעה עיצבה את תחומי העניין שלו, את המחקרים שלו ואת הדרך שבה הוא מבין כאב, אנשים וקבלת החלטות.
אז מהי בעצם כלכלה התנהגותית?
בחלקו השני של הריאיון מסביר פרופ' אריאלי את התחום שהפך אותו לאחד החוקרים המוכרים בעולם.
הכלכלה הקלאסית, לדבריו, מניחה במידה רבה שאנשים מקבלים החלטות רציונליות. הכלכלה ההתנהגותית מתחילה במקום אחר: היא אינה מניחה שהאדם רציונלי, אלא בודקת מה הוא באמת עושה.
והתוצאה, הוא אומר, היא שאנחנו הרבה פחות רציונליים מכפי שאנחנו אוהבים לחשוב.
אנשים יודעים ששימוש בטלפון בזמן נהיגה מסוכן, ובכל זאת עושים זאת. הם יודעים שכדאי לישון יותר, לאכול טוב יותר ולחסוך כסף, ובכל זאת מתקשים לפעול בהתאם.
המטרה שלו כחוקר אינה רק להצביע על הטעויות האלה, אלא לבנות מערכות שיעזרו לאנשים לקבל החלטות טובות יותר.
הוא מביא כדוגמה את המכוניות החדשות. יצרני הרכב מבינים שנהגים אינם מושלמים, ולכן מוסיפים מערכות שמתריעות, בולמות ומתקנות טעויות.
לעומת זאת, לדבריו, ברשתות החברתיות קורה לעיתים ההפך: המערכות לומדות את החולשות האנושיות ויודעות לנצל אותן כדי למשוך עוד קשב.
"מה שאני מנסה לעשות", הוא מסכם, "זה לחשוב איך אנחנו מייצרים מערכות שהן יותר כמו המכוניות ופחות כמו המדיה החברתית".
במובן מסוים, זהו אותו רעיון שליווה אותו מאז בית החולים: לא לקבל כמובן מאליו את הדרך שבה דברים נעשים, אלא לשאול אם אפשר לעשות אותם אחרת וטוב יותר.
עוד בערוץ
"הרופאים אמרו שאני חייבת לספר את הנס שלי": גלית שירה נרפאה מאפילפסיה קשה וגילתה את האמונה
"עצמתי את העיניים, וחיכיתי למוות": אלי-ה כהן על רגעי האימה שאי אפשר לשכוח
לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.
שפע של תפילות ומידע מחכים לכם באתר הידברות - כניסת שבת, פרשת השבוע, מזמור לתודה, זמני היום, תפילת שחרית, פרק שירה, תפילה לפרנסה, שאל את הרב ועוד