"עשרות גופות. לא הצלחתי לעכל מה אני רואה": שניאור גול בסיפור חיים מעורר השראה

איך עומדים מול המראות הקשים ביותר שידעה המדינה, מה נותן לרוח האנושית את העוצמה להתעלות מעל הכאב, ומה עוברים האנשים שמקדישים את חייהם למען המשימה הכי מורכבת ורגישה שיש?

בשיחה חשופה, מפקד ומתנדב זק"א, שניאור גול, פותח את הלב ומביא את הסיפור שמאחורי השליחות. הוא חוזר אל הרגעים הראשונים שהובילו אותו להתנדב בארגון, ומתאר ברגישות רבה את הימים הבלתי נשכחים בבסיס שורה ובזירות השונות בעקבות אירועי ה- 7 באוקטובר.

גול מעניק הצצה ייחודית לעבודה הסיזיפית והזהירה שנעשית תוך הקפדה יתרה על כבוד המת, משתף בכנות על הניסיונות והמחיר הנפשי הבלתי מבוטל שמלווה את המתנדבים בבית ובחיי היומיום, ומסביר איך דווקא מתוך תהומות השבר והאובדן צומחת אמונה עמוקה, ערבות הדדית ותחושת שליחות שאינה מתפשרת.

החיבור של שניאור גול לעולם ההתנדבות התחיל עוד כשהיה בן 17 וחצי. באותם ימים התנדב במד"א, עד שאירוע אחד שינה את מסלול חייו. הוא הוזעק אל גבר שהתמוטט ברחוב, כשאשתו וילדיו עומדים לידו ומתחננים שיציל אותו.

גול ניסה לבצע בו החייאה, אך ללא הצלחה. "הוא ממש נפטר לי בידיים", הוא מספר. באותו ערב הגיע לחתונה, אבל לא הצליח להשתחרר מהמראות ומהצעקות. ראש הישיבה שלו הבחין בו ושאל מדוע אינו רוקד. גול השיב שהאירוע ממשיך ללכת איתו לכל מקום.

לדבריו, אותה שיחה הפכה לנקודת מפנה. ראש הישיבה אמר לו שאם הגיע למקום כזה, אולי יש לו שליחות, והציע לו להצטרף לטיפול בנפטרים בחברה קדישא. מאז, הוא מספר, הטיפול בכבוד המת הפך מבחינתו לדרך חיים.

אחרי 7 באוקטובר הגיע שניאור למחנה שורה והצטרף למערך הטיפול בחללים. הוא מתאר את הרגע הראשון שבו נחשף להיקף האירוע: משאית קירור גדולה ובה עשרות גופות.

"לא הצלחתי לעכל מה אני רואה", הוא מספר. לדבריו, הוא קפא לרגע, ואז קיבל הוראה להתחיל בעבודה. "עוד אחת, עוד אחת, עוד אחת", הוא מתאר את הקצב שבו נאלצו לפעול.

הטיפול נעשה לדבריו כמעט באופן מכני. הגופות התקבלו, תועדו, זוהו והועברו הלאה, בזמן שעוד ועוד משאיות הגיעו. רק בהמשך התחיל להבין עד כמה הגוף והנפש שילמו מחיר. באחת הפעמים, כשניסה לאכול, העירו לו שהאוכל מקולקל והוא כלל לא הריח זאת. לאחר בדיקות, הוא הבין שאיבד את חוש הריח בתקופה שבה עבד במחנה.

גול מספר כי במשך חודשים מחנה שורה הפך לחלק מחייו. הוא ישן במקום, אכל בו וקם בו בכל בוקר. מבחוץ, אנשים ראו אדם שמתנדב ונותן, אבל לדבריו דווקא העשייה הייתה זו שנתנה לו כוח.
"הם לא מבינים שאתה רק מקבל", הוא אומר. "אתה מקבל כוח, אתה מקבל עוצמות. אתה מבין למה אתה חי".

הקושי הגדול יותר, לדבריו, הגיע דווקא כשחזר הביתה ונשאר לבד עם המחשבות. "הלבד שלי בבית הוא פי כמה יותר קשה לי", הוא אומר. בתוך הפעילות הייתה משימה, קצב ואנשים סביבו. בבית, התמונות והזיכרונות חזרו שוב ושוב.

גם הרגעים שאחרי האירועים עצמם נחרטו בו. הוא מספר על לילות שבהם נדרש להגיע למשפחות ולבשר להן את הנורא מכל, ועל מפגש אחד עם ילד שאביו נרצח בפיגוע בבני ברק. הילד התחנן שלא יבשרו לו שאביו מת, וסיפר שאביו הבטיח ללמוד איתו גמרא.

שניאור ניסה לתת לו משהו להיאחז בו. הילד החליט לקבל על עצמו ללמוד לעילוי נשמת אביו, ובהמשך שמר עם גול על קשר ועדכן אותו בכל פעם שסיים מסכת נוספת.

למרות כל המראות והמחיר הנפשי, שניאור גול אינו מדבר על עבודתו רק דרך הכאב. מבחינתו, היא גם המקום שבו הוא פוגש את האנושיות, את האמונה ואת הערבות ההדדית בצורה החזקה ביותר.

"כשאתה נמצא במקום הזה, אתה רואה גם את החיים החדשים שנפתחים", הוא אומר. מבחינתו, דווקא ברגעים שבהם הכול מתפרק, מתגלים גם הכוחות שמחזיקים את האנשים יחד.

כך, מתוך השנים בזק"א ומתוך התקופה הקשה שאחרי 7 באוקטובר, הוא ממשיך לראות בעבודתו שליחות. לא רק טיפול במתים, אלא גם אחריות כלפי החיים שנשארים מאחור.

"לא ויתרנו. האנשים מסרו את הנפש": אבנר כהן על ההתמודדות עם מראה הזוועות במחנה שורה

"שמעתי את הקול שלו 'אמא, את לא בוכה. את גאה'": טליק גואילי על בנה הי"ד

שפע של תפילות ומידע מחכים לכם באתר הידברות - כניסת שבת, פרשת השבוע, מזמור לתודה, זמני היום, תפילת שחרית, פרק שירה, תפילה לפרנסה, שאל את הרב ועוד.

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.