"כשהודיעו על התאונה, בכיתי עד איבוד נשימה": טובית גימאני על הרגע שבו התייתמה משני הוריה

הזיכרון העצוב מערב ראש השנה, לפני כמעט 40 שנה, מלווה את טובית גימאני עד היום. היא הייתה אז ילדה בכיתה ג', ואחיה הקטן בכיתה ב', כשחזרו לביתם בנתניה כפי שעשו מדי יום. טובית הייתה ילדת מפתח טיפוסית, אך באותו יום חמישי גילתה שאין ברשותה מפתח. השכנים אספו אותם, והשעות עברו, אך ההורים לא הגיעו.

באותם רגעים התרחשה בכביש החוף טרגדיה נוראית: אביה, שהיה חשמלאי רכב, יצא עם רכבו לסייע לחבר שנתקע בדרך. אמה, שהתלוותה אליו לכל נסיעה מתוך מסירות ושלום בית, ישבה מאחור לצד אחותם התינוקת בת השנה ושלושה חודשים. נהג שסטה מהכביש פגע ברכבם שעמד בשוליים. האם נפטרה עוד באותו היום, והאב - שהיה צעיר, חזק ובריא - נפטר מפצעיו שלושה ימים לאחר מכן. התינוקת חולצה בנס ללא פגע.
מבשורת האיוב שנחתה עליה בבית סבתה, נחרת בזיכרונה של טובית רגע אחד: "אני זוכרת שסבתא שלי הודיעה לי על התאונה. פשוט בכיתי, בכיתי, בכיתי. אני זוכרת עד היום את הבכי הזה של איבוד הנשימה".
אלא שמיד לאחר הבכי הגדול, צף בקרבה קול פנימי מפתיע ויוצא דופן. "היה לי קול בתוכי", היא משחזרת, "שאמרתי: 'יותר טוב, עכשיו אני לא אהיה לבד'. הייתה בי איזו תחושה של נחמה... לפחות עכשיו תהיה איתנו מישהי והיא תגדל אותנו".

טובית ואחיה עברו לבית סבתם - אמו של האב - שקיבלה על עצמה בגיל 52 לגדל שלושה יתומים רכים. מתוך התחושה החזקה של הלבד שחוותה עוד קודם לכן, בנתה טובית מנגנון הגנה של ביקורת חריפה מול הוריה. "היה לי מקום של ביקורת מול ההורים שלי", היא מתוודה. "חוויתי כל כך הרבה תסכולים בתחושה של לבד ברמה כל כך קשה, שזה פשוט ליווה אותי... הייתי אומרת לעצמי: 'אני אהיה אמא אחרת, אני אהיה נוכחת, אני לא כמוהם'".

במשך השנים היא הפכה לילדה-הורית, טיפלה באחיה, ויחד עם סבתה ניהלה את הבית. רק כאשר הכירה את בעלה והחליטה להתחתן, הבינה שהיא חייבת לפרוק מעליה את התיק הכבד. "באתי לסבתא ואמרתי לה: 'סבתא, אני מפסיקה להיות אמא ואני חוזרת להיות אחות'. הייתי צריכה להוריד ממני את התפקיד ההורי הזה כדי להתחתן ולבנות את הבית שלי".

במשך שנים רבות הדחיקה טובית את החוסר. היא סירבה לרחמים עצמיים, מתוך תפיסה שאף אחד לא אוהב מסכנות, והאמינה בכל ליבה שהיא אינה זקוקה להוריה.

השינוי הגדול התרחש כאשר בתה הבכורה הגיעה לגיל בת מצווה ונזקקה להכין עבודת שורשים. טובית ניסתה להתחמק מפרק ההורים, אך הסבתא לא ויתרה. בעקבות זאת, החליטה טובית לעלות לראשונה בחייה עם בתה לקברה של אמה. "אני חושבת שהדבר הכי קשה בחיים זה לבקש סליחה", משתפת טובית. "ואני זוכרת שאני מבקשת מאמא שלי סליחה, כשאני מול הקבר שלה, כשאמרתי שאני לא צריכה אותה. ומאותו רגע נכנסתי לאיזו עמדה אחרת".

הבקשה לסליחה פתחה את הסכר. היא החלה להסכים לשמוע את הסיפורים הטובים על הוריה - על המסירות הבלתי רגילה של אמה שהלכה לכל מקום עם אביה, ועל אביה שהיה מחלץ אנשים בדרכים בחינם מתוך חסד טהור. שנים מאוחר יותר אף מצאה מכתב נשכח מלפני 37 שנים, בו תואר אביה כצדיק ואמה כבת אהובה.
"אמרתי: 'יו, איזה כיף לי שזכיתי בכאלה הורים!'", היא מספרת בחיוך. "פתאום מהמקום שהם לא בחיים שלי, לא נותנים להם קיום - אני מסתכלת עליהם בעיניים נשואות".

כיום, כיועצת חינוכית, מנחת הורים ויועצת זוגית, טובית משתמשת בסיפור חייה כדי לשחרר הורים וילדים מכבלי הביקורת והאשמה. היא מסבירה כי ההורים מעניקים לנו את המתנה הענקית והבסיסית ביותר - את החיים עצמם, וכל השאר הוא בונוס.

כשניגשה ללמוד הנחיית הורים, פתאום חוותה הארה עמוקה: "הבנתי שאין תנאי להורות. הרשימה שאני מחזיקה כל השנים, שצריכים לסמן עליה V, לא קיימת. כולם עושים מה שמתאים ונוח להם, ואת בוחרת איך להיות אמא". מעבר לכך, היא מדגישה את חשיבות הבחירה האישית על פני הקורבנות. "הציפייה של החברה היא שאם עברת משהו קשה, אתה חייב להיות בתחתית", היא מסבירה. "לא, יש לך בחירה! והמקום של הבחירה מאפשר לך לספר את הסיפור של החיים שלך מחדש".

המסע המופלא של טובית נסגר במעגל מרגש של השלמה, פיוס ורוחניות. "כשהם היו בחיים לא הייתי שם, ולא אפשרתי את זה", היא אומרת. "אבל היום החזרתי אותם, ועכשיו יש לי אבא ואמא - הרבה יותר ממה שהיו בחיים. הקשר הזה של הורה וילד לא מסתיים אף פעם".

"הפצוע הפתיע: 'כל הפלוגה שלי מניחה תפילין'"

"לא ויתרנו. האנשים מסרו את הנפש": אבנר כהן על ההתמודדות עם מראה הזוועות במחנה שורה

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.

שפע של תפילות ומידע מחכים לכם באתר הידברות - כניסת שבת, פרשת השבוע, מזמור לתודה, זמני היום, תפילת שחרית, פרק שירה, תפילה לפרנסה, שאל את הרב ועוד