ערב פסח, כמעט לפני שלוש שנים, אורה חצרוני הרגישה שמשהו לא בסדר. בתה בת ה-17 הבחינה במצבה והזעיקה עזרה רפואית. זמן קצר לאחר מכן החלו צוותי ההצלה להיאבק על חייה. במשך 50 דקות הם ביצעו בה פעולות החייאה, כשהיא סובלת מדום לב ומשבץ מוחי.
כיום, כשהיא יושבת מול חני ליפשיץ בריאיון גלוי לב, חצרוני עדיין מתקשה לשחזר חלקים מאותו אירוע. "אני לא זוכרת את הרגע. אני זוכרת שמתחילים לפנות אותי באמבולנס, ואני מבינה שקורה משהו רע. אחר כך, הדבר הבא שאני זוכרת הוא את עצמי בבית החולים, כשאני לא מבינה מה קורה סביבי".
את מה שהתרחש באותן דקות היא מכירה בעיקר מהסיפורים של בני משפחתה ושל אנשי הצוות הרפואי. "במשך חמישים דקות הם פעלו להחיות אותי. הם פשוט התעקשו ולא ויתרו. הייתה איזושהי נקודת אור, והם המשיכו לנסות".
בעלה, שקיבל את הבשורה בזמן שהיה בתפילה, שלח באותו רגע הודעה לבני המשפחה: "כולם מזמור לתודה". מבחינתו, גם ברגעים שבהם הכול נראה אבוד, צריך להודות לקב"ה.
אורה הייתה מאושפזת במשך כמה שבועות, מורדמת ומונשמת. הרופאים ניסו להסביר למשפחה את חומרת המצב ואת האפשרות שגם אם תתעורר, ההתמודדות שתעמוד בפניה תהיה מורכבת. אבל בני המשפחה הכירו את אורה, והיו בטוחים שהיא עוד תחזור.
"כשכבר התעוררתי, אמרתי לכולם: תודה רבה שהשקעתם בי, אבל מה אתם מפריעים לי? אני לא מבינה. המקום שלי הוא בבית. אני אדם של בית".
לאחר כמה שבועות החליטה שהיא רוצה לחזור הביתה. היא אפילו עשתה מעשה שלא רבים היו מעזים לעשות במצבה: עזבה את בית החולים, ובעלה חתם על המסמכים הנדרשים כדי להחזיר אותה הביתה.
הבחירה הזאת לא הייתה פשוטה, אבל מבחינתה היא הייתה ברורה. היא לא רצתה להמשיך לעסוק במה שאיבדה, אלא להתחיל מחדש עם מה שנותר לה.
"אני חוזרת לחיים"
החזרה הביתה הביאה איתה התמודדות חדשה. אורה גילתה שהבית המוכר כבר אינו מוכר לה כפי שהיה. היא התקשתה בזיכרון ובזיהוי, ולעיתים התקשתה להתמצא אפילו בחדרים שבהם חיה שנים רבות.
"הייתי בבית והבית נראה לי עצום, חשוך וזר. לא הכרתי אותו בכלל", היא מספרת. בנה הצעיר, שהיה אז ילד, מצא דרך מקורית לעזור לה: הוא סימן לה את הדרך בתוך הבית, כדי שתוכל להתמצא ולהגיע לחדרים השונים.
גם בני משפחה ואנשים שהכירה לא תמיד זוהו מיד. אבל אורה לא רצתה להפוך את הקשיים למרכז חייה. המשפחה, שמורגלת בהומור ובבדיחות, סייעה לה לעבור את התקופה באווירה קלילה יותר.
"אני לא מתביישת בזה שמשהו השתנה. אין פה ממה להתבייש. אני פשוט לוקחת את הנתונים שיש עכשיו, ואוספת רק את הדברים שיעזרו לי ללכת קדימה. כל מה שמיותר, אני מעיפה".
היא מסבירה שזו הייתה החלטה מודעת: לא להתעלם ממה שקרה, אבל גם לא לתת לו לנהל את חייה. "אני לא מחיה את מה שמפריע לי לחיות. אני לא מתעסקת במה שאין לי או במה שאיבדתי. אני רוצה לחיות".
לדבריה, דווקא במצבי קיצון מתחדדת הבחירה הזאת. "כשאת נמצאת במצב של או חיים או משהו אחר, אין קו אמצע. את חייבת לבחור. ואם את בוחרת בחיים, את מתחילה להבין מה נותן לך חיים ומה מחליש אותך. את פשוט עוזבת את מה שמחליש והולכת קדימה".
אורה מספרת שבתקופה הזאת אספה משפטים, עצות ומילים של אנשים שפגשה בדרך, כל דבר שיכול היה לעזור לה להתחזק. היא גם הציבה לעצמה מטרות קטנות שיסמלו את החזרה לשגרה. אחת מהן הייתה לחזור להדריך במקום שהיה יקר ללבה. אפילו סימן יומיומי ומשעשע במיוחד קיבלה על עצמה: "אמרתי לבעלי שברגע שאתחיל להתלונן שאין לי מה ללבוש, נדע שחזרתי לעצמי".
"פתאום למדנו להסתכל אחד על השנייה מחדש"
האירוע הקשה טלטל גם את מערכת היחסים הזוגית. בעלה של אורה נאבק על חייה במשך אותן דקות ארוכות, ובמחשבותיו כבר התמודד עם האפשרות שיישאר אלמן. אורה, מצדה, חזרה הביתה כשהיא נדרשת להכיר מחדש חלקים מחייה.
אלא שבמקום להרחיק ביניהם, ההתמודדות יצרה קרבה מיוחדת.
"אני חושבת שחזרנו להיות כמו הנערים האלה שראו אחד את השנייה והתאהבו", היא אומרת. "זה חיבור מדהים. כל רגע לראות אחד את השנייה, כל רגע לשמוע אחד את השנייה, זה כבר לא מובן מאליו. אני מסתכלת עליו בהתפעלות".
היא גם מתארת כיצד השניים למדו להתמודד עם חילוקי דעות בדרך של שיחה והתייעצות. כאשר הם אינם מצליחים להגיע להסכמה, הם פונים לרבנים שמלווים אותם ומבקשים הכוונה.
"החיים הם כל הזמן בירור. מזדמנים מצבים שונים ומשונים, ואת לומדת איך לחיות אותם".
"אני לא רוצה להפריע לשליחות שלו"
בעלה של אורה מוכר בזכות פעילותו ב"זולה של חצרוני" בירושלים, מרחב המעניק מקום לנערים ולנערות שמתמודדים עם קשיים ומחפשים את דרכם. במקום מתקיימות פעילויות יצירתיות, הרצאות ומפגשים, והוא מאפשר לצעירים לבטא את עצמם בלי להרגיש ששופטים אותם.
אורה מדגישה שהגישה שלה שונה מעט מזו של בעלה. היא מאמינה מאוד במשפחה ורואה חשיבות בחיבור של הילדים להוריהם. גם כאשר צעירים מגיעים להתארח אצלם בבית, המטרה מבחינתה אינה להשאיר אותם שם לתקופה בלתי מוגבלת, אלא לסייע להם למצוא מחדש את הדרך למשפחה שלהם.
"אני מאוד מאמינה במשפחה. ילד שמנותק מההורים שלו, גם אם הוא נמצא פיזית בבית, עלול להרגיש שהוא באוויר ולא מוצא את עצמו. המטרה שלי היא לכוון אותם בחזרה להורים".
היא גם מאמינה שצריך לדעת מתי לשחרר. "ברגע שאני מרגישה שכבר אין צורך שהנער או הנערה יישארו אצלנו, זה הזמן לומר להם: מתוק, מתוקה, קחו את עצמכם ותמשיכו הלאה. אם הם ימשיכו להישאר אצלנו, זה עלול לפגוע בהם יותר מאשר לעזור להם".
על חלקה בשליחות של בעלה היא מדברת בפשטות, אך גם באהבה גדולה. "אני מאוד שמחה שבעלי חי ופועל ועושה את מה שהוא הכי מאמין שהוא אמור לעשות. תמיד היה לי חלום שבעלי יוכל לעסוק בחיים שלו במה שהוא באמת אוהב. לפעמים בזוגיות אנשים מקצצים אחד לשני את הכנפיים בלי לשים לב. אני לא רוצה שזה יקרה".
היא מבהירה שגם התמיכה הזאת היא חלק מהשותפות שלהם, ושאין משמעות הדבר שהיא מוותרת על עולמה האישי. היא אוהבת טבע וצמחים, היסטוריה, להתפתח וללמוד דברים חדשים. מבחינתה, זוגיות טובה אינה דורשת מאחד מבני הזוג להצטמצם כדי שהאחר יוכל לפרוח.
"נס זה הטבע של השם"
הקשר של אורה לאמונה התחיל הרבה לפני האירוע הרפואי. היא נולדה למשפחה יהודית שעלתה מברית המועצות לשעבר, שם שמירת הזהות היהודית הייתה כרוכה לעיתים במסירות נפש. היא זוכרת במיוחד סיפור מילדותה באוזבקיסטן.
כשהייתה בכיתה ג', רצתה מאוד שיירד שלג כדי שלא תצטרך ללכת לבית הספר. היא עמדה מול החלון ופנתה לקב"ה, אף שבסביבתה כמעט שלא דיברו על אמונה.
"אמרתי: ריבונו של עולם, בבקשה תביא לי שלג, ואם יהיה שלג אני אאמין בך. בלילה התחיל לרדת שלג, ואני נבהלתי. אמרתי לעצמי: עכשיו את צריכה להאמין".
עם השנים התחזקה האמונה בחייה, אך דווקא אחרי ההחייאה נדרשה להתמודד עם שאלה שלא ציפתה לה: איך חיים אחרי נס?
"בהתחלה התכחשתי. כל מי שאמר לי 'נס' הרגיש כאילו הוא זורה לי מלח על הפצעים. היה לי קשה לחיות בתודעה הזאת. אתה רוצה פשוט לחיות, לא להיות כל הזמן האדם שקרה לו נס".
היא מספרת שפנתה לרב וביקשה ממנו שיעזור לה להשתחרר מהתחושה הזאת. התשובה שקיבלה שינתה את נקודת המבט שלה.
"הוא אמר לי: 'אבל נס זה הטבע של השם'. באותו רגע הוא הוריד ממני את כל המועקה. פתאום הבנתי שאני חיה את הטבע של השם".
המשפט הזה הפך עבורה למפתח. במקום לראות את עצמה כמי שניצלה באירוע חריג שאינה יכולה להסביר, היא החלה לראות את החיים עצמם כחלק מהשגחה שמלווה אותה.
"כולנו חיים תחת כנפי הקב"ה. אין אחד שאין לו נס בחיים. כולנו חיים בתוך הטבע שלו".
לקראת סיום הריאיון, אורה מבקשת לדבר על החלום שלה לעתיד. לא על הישגים גדולים או על אירועים יוצאי דופן, אלא על גאולה של שלווה ושקט, על קרבה פשוטה לקב"ה ועל האפשרות לחיות באהבה.
"אני רוצה גאולה של שלווה ושל שקט. משהו של דבקות בקב"ה, של אהבה. אני קוראת שיר השירים ואומרת לעצמי כמה אני מתגעגעת לזה".
אחרי 50 דקות שבהן נאבקו צוותי ההצלה להחזיר אותה לחיים, אורה חזרה אל המשפחה, אל הבית ואל העשייה. היא אינה מסתירה את הקשיים שנותרו, אבל בוחרת בכל יום מחדש להתמקד במה שמאפשר לה להמשיך.
עוד בערוץ
"הייתי מוקפת במחבלים, התחבאתי בשיחים והתפללתי": חגית יאסו על נס הצלה בשמחת תורה והמסע לאמונה
"הרגשתי חסום בגלל הגמגום, ואז גיליתי את הציור"
שפע של תפילות ומידע מחכים לכם באתר הידברות - כניסת שבת, פרשת השבוע, מזמור לתודה, זמני היום, תפילת שחרית, פרק שירה, תפילה לפרנסה, שאל את הרב ועוד
לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.