סיכום שבועי: האירועים שצריך לדבר עליהם

מילים רבות נשפכו השבוע על תופעת "העוזבים החדשים" אותו סחף, שלא ברור מה גודלו ואני מנחש שהוא יותר מוצר עיתונאי מאשר טיסות בנתב''ג, אבל גם כמוצר כזה קריטי לזהות שלנו. הקושי הכלכלי פה ברור, יוקר המחיה והריכוזיות הפכו את החלום הסוציאליסטי למלחמת הכל בכל.

אבל, והאבל הזה צריך להיות מודגש, הקיום שלנו פה עומד קודם כל על יסודות רחוקים מאוד מאותו שיח של חשבונות ודירות. אני מצטער, ולא מבקר כלל, את מי שאותם יסודות- אהבת הארץ, ואני מדבר קודם כל על שפה, על נוף, על מתח רוחני, עוד לפני המילה ציונות, שאין להתבייש בה, לא נמצאים בו . אין שום בעיה, להפך, יש הרבה חיוב ברצון לצאת מפה - לקחת כמה שנים ללימודים והתפתחות מקצועית ואמנותית, לרצון לגעת בקצב חיים אחר, בקודים אחרים של התנהגות , בצבעים אחרים, לטעמי, זה אפילו כמעט מוכרח בעולם הגלובלי של ימינו, אבל בין זה לבין האידאולוגיה של הנטישה מול קושי יש מרחק עצום, ואגב, אותם עוזבים, רובם, מגיעים מהמעמד הבינוני ומעלה, אז הקושי שלהם, רבותיי, סביר.

מדובר לכן, יותר מכל, בתלישות, ואת הבעיה הזאת יש לפתור בנינו לבין עצמנו. מדוע 70 אחוז מספרים שלא יתרגשו מעזיבה של ילד שלהם את הארץ? כיצד זה שנקודת המרכז של חיינו הפכה להיות כלכלית בלבד? התשובות נמצאות בשיח התרבותי והרוחני שלנו, הוא במשבר, ורק תקומה שלו , אולי, תחבר אנשים ולא תהפוך אותם לעלים הנעים לעבר כל אדמה רכה.

לפיד השתמש בשואה נגד הירידה מהארץ - וחטף ביקורת

אבל, זוהי לא הבעיה המרכזית, ישנה בעיה חמורה פי כמה - השכחה הישראלית הידועה. ברלין?! ברלין?! מכל המדינות בעולם, סוגי האדמה והאקלים, הארכיטקטורה והבניינים, תחנות הרכבת והמרצפות, ברלין הפכה להיות מקום החפץ?! . כיצד זה אפשרי שאותם עוזבים שאני שומע, אינם מתלבטים, אינם מציגים כאב וסערת נפשות כאשר הם מדברים על העזיבה למדינה המקוללת הזו.

השכחה הזו, היא הסכנה הגדולה שלנו, לא העוזבים. מכוון שפעולת העזיבה, כפי שכתבתי קשורה לאבדן הקשר למקום, והאבדן הזה בנוי על שכחה, על חוסר התמצאות בארון הספרים שלנו, בהיסטוריה המדהימה של השתוקקות למקום הזה, השתוקקות שבצורה מובלעת הייתה חלק מאותה שנאה אנטישמית, שהתפתחה בגלל העמידה מול אדם שיש לו יסודות, והנה עכשיו הכל נטרף, היסודות מומרים בשקלים, מקום הרצח מומר במקום של חיים נוחים. כמעט מבהיל לחשוב על הקרבן שאינו יכול לחדול להיות קרבן, ומוכן לשכוח את המכות שספג בעבור לחם מהמכה.

חיים גורי, המשורר הבכיר שלנו, חוגג כעת 90. למען האמת, יום הולדתו העברי אתמול- יום חמישי. גורי, אם תרצו הוא המענה הישיר והמוחלט לאותה תלישות שציינתי, כפי שהוא אומר: "ציוני ברמ''ח ושס''ע" אבל הומניסט ובעל אמפתיה לאחר באותה מידה.

ביום רביעי ביקרתי את גורי יחד עם המשורר אליעז כהן. ישבנו כמה שעות, עם יין ועוגה, יחד עם אשתו, עליזה (אליקה) דמות פלאית לא פחות. היכן ביקרנו? החל מהילדות, דרך דיון על השואה ועל העוזבים, אותם גורי לא מבין, כמוני, משם למשפט אייכמן, למלחמות ישראל- הפלא במלחמת העצמאות, הטראומה של יום כיפור והטעות של מלחמת לבנון ועד הקולנוע, השירה הצעירה בימינו ומערכת היחסים עם נתן אלתרמן. סיפורים זעירים , מדהימים, על יחסים עם דמויות בציבוריות הפלסטינית, עם משוררים וסופרים, מפקדים בצבא ומנהיגים בארץ ובעולם. הזיכרון של גורי הוא תופעה למחקר במכון וויצמן, הוא ועליזה זוכרים אלפי שמות, פנים ורגעים ומתחרים בניהם בדיוק מדהים בפרטים הקטנים, הנה לכם הצד המנוגד לשכחה.

בלתי אפשרי לראות אותו ולא לחוש כי אתה לצד דמות גדולה , דמות שמוכנה לקחת אחראיות עצומה ובאותה מידה יודעת להעריך יין וויסקי משובח. דמות שמכירה בזכויות שלנו על המקום הזה ואינה מוכנה בגלל זכויות אלו לקפח, לפגוע ולנצל מישהו אחר. דמות שחיה את העברית באופן עמוק, מלא רבדים, מתנהלת בסיפורי התנ''ך כמו בשירת ספרד ובשירה הצעירה כמו בציטוטי אלתרמן בלתי נגמרים.

לשלוש שעות חשתי שוב , מול גורי, את החשיבות של הקיום, מושג נמלץ ורמוס שאנו מביטים בו, בתוך הקיום המודרני והממהר בבוז מסוים, בריחוק. אבל ישנה חשיבות כזו והיא נטועה בחתירה תמידית לחברה מתוקנת, ליצירה המשלבת היסטוריה, אני פרטי וחשיבה מוסרית. אותו הדהוד רחוק של הישראליות המגובשת, המאמינה בדרכה ומוכנה להיאבק למען אמונה זו מגיחה שאתה יושב מול גורי.

בכנות אישית אני מודה כי פעמים רבות גם אני נשמט מאותו מפגש משמעותי וחזק עם המציאות . עצמת הקונפליקטים שיש סביבנו , הצורך לפתח מקום פרטי ומוגן, כל אלו מרחיקים מאותה חשיבה אידאולוגית ומהותית, כמה טוב שיש משורר כמו חיים גורי שמטעין אותנו, כולנו, בהכרה בערך ובדחיפות להיות תמיד ערים למציאות .

ספרו של אסף ענברי " הביתה" (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא ספר גדול יותר מסך חלקיו. ענברי פורס ברומן צפוף והדוק מאוד את סיפור ההתארגנות, ההקמה וההתפרקות של קיבוץ אחד. הספר כתוב בצבעוניות אנושית ובהומור חם שמסגירים את הקרבה הגדולה והאהדה של ענברי לקיבוץ ולדמויות בו.

החלטה ספרותית אחת מעידה אולי יותר מכל על סיפור הקיבוצים. ענברי מקפיד שלא להיכנס כמעט לתודעת הדמויות אלא לתת למציאות ולפעולות את המקום הראשון, אולי, זו, בתמציתיות, הבעיה של הקיבוץ וכל קהילה קטנה וסגורה: השתקה, לפחות מסוימת, של האני הפרטי ומחשבותיו. הספר הזה, שכדאי מאוד לקריאה מסביר גם אולי את התקווה הגדולה שבמקום הזה, בישראל, ואת הצורך לחדש תקווה זו, בעבור העוזבים ודרך גורי.

למאמרים נוספים של יונתן ברג

אהוד - אל תפחד ללכת לאיבוד
פיוט, נבואה ורוקנרול: אליעזר בוצר בבראבי
רבנים תתבגרו, מין היא לא מילה גסה