פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין חדש תחת השמש של הנגב

      באינדינגב הבטיחו מקוריות אבל היה מעט. היה את ההוא שזז כמו מיק ג'אגר ואת זה שעושה טקסטים כמו של טום ווייטס ואלה שנשמעים כמו הסמית'ס. אהוד ברנשטיין חזר מהדרום עם מועקה

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אינדינגב (צילום: אסף אנטמן)

      מהמראה שמעל ההגה אני מתחיל להיות דומה לניל יאנג. מהפרופיל לפחות

      על האינדינגב שמעתי מזמן. בהליכה מהירה בסוף יום כדי להוריד את השומנים בדם, נפלתי על קטעים משם ביוטיוב. החלטתי לנסוע. באמצע החיים, העבודה האישה והילדים.

      הרמתי טלפון לחבר אחד והצעתי לו לבוא איתי. הוא אמר שמשבר גיל הארבעים פלוס מינוס שלי הולך ומחריף. חבר אחר אמר לי שאני מדאיג אותו. ניסיתי להסביר לו שזה לא פסטיבל ניו אייג'י, עם מעגלי חיבוק, פלירטוטים מצטטים את אושו ורבי נחמן וצרבת מכוסות עמוסות בצ'אי. הסברתי שזה משהו אחר- פסטיבל של יוצרים עצמאיים, כאלה שמוכשרים מדי לגלגל"צ ולקיסריה, נראה לי שזה אינדי, יעני אינדיפנדנט. אבל גם הוא לא השתכנע. רק יואב הסכים לבוא.

      בסוף יום עבודה התחלתי את הדרך לשם, לקיבוץ גבולות. נסיעה דרומה ביום חמישי אחרי הצהריים. השמש תוקפת את השמשה. בחלונות הרבה חול וחממות ליד בתים נמוכים. לרגעים אתה נדמה לעצמך רוכב בערבות אמריקאיות עם שישיית בירות, שרשרת עם דגל מגומי משתלשלת תחת למראה ופסקול עם מבטא דרומי כבד. מהמראה שמעל ההגה אני מתחיל להיות דומה לניל יאנג. מהפרופיל לפחות.

      כשהנגב מתקרב אני הופך תלותי מאד בווייז, חרד להתברבר כי הרי אני רוכב ביערות עד בדרום אמריקה ולא על כבישים בין קריית גת לבאר שבע. אז אני מחליט לתדלק כי לך תדע מתי תבוא תחנת דלק. דרום אמריקה, כבר אמרתי. מעביר לתדר הנכון של גלגלצ. אחר כך מרגיש שזה לא אינטליגנטי לשמוע גלגלצ בדרך לאינדינגב אז עובר ל-88 וגם זה רק כי כל התחנות המתוחכמות האחרות קצת נעלמות דרומית לתל אביב. בסוף חוזר לגלגלצ. הכבישים ארוכים. שלטים ירוקים בצד הדרך עם שמות של יישובים שלא ממש מעוררים יצר נדודים, כמו "שתולים", "מנוחה" ו"נחלה".

      אינדינגב הקמה 2013

      לקראת הסוף אני נכנס לדרך עפר ליד קיבוץ גבולות. סדרן עם ווסט מתקרב לי לחלון. אני סוגר מהר את הרדיו כדי שלא ישמע וילשין עלי ששמעתי גלגלצ. מסמן לי איפה לחנות. בשער אני נפגש עם יואב. לידינו בני 17 עם מזרונים על הגב ותיקים עמוסים, זוגות עם ילדים ומלא סטודנטים וחיילים משוחררים ואנחנו שמרגישים זקנים מאד. נותנים לנו צמיד צהוב שיאפשר לנו להיכנס ולצאת. האווירה טובה.

      לילה מדברי מואר, מתחם אוהלים צפוף, פסלים סביבתיים, דוכני אוכל וארבע במות של מוסיקה עשירה. בבוקר עוד מוסיקה טובה, ספסל מעץ עם כוסות בירה קרות, שמש ורוח מדברית נעימה עם חול וליבידו בקצוות. אבל יש איזו מועקה באוויר. או רק בראש שלי. על הבמות כישרונות גדולים, רצונות גדולים ומיומנויות רבות. אבל בתוך כל הריקודים הפרועים, הקפיצות המופרכות עם הגיטרה והפיות הפעורים אתה יכול לזהות שהרצון לפרוץ מוגבל לתוך תנועות שחוזרות על עצמן, לתוך מיינרות קוליות קבועות וטקסטים עם דפוסים מוגבלים. ואולי זו המועקה.

      נקמת הטרקטור - אדון הסליחות - אינדינגב 2011

      החופש היחידי הוא רק בבחירה בין הסרטים הרבים שיש לך בספרייה בראש

      במילה אינדי מונחת הבטחה, כפי שהגדירו מארגני הפסטיבל, ל" יצירה עצמאית, שונה, מקורית". אבל היו מעט מאד רגעים כאלה. הייתה את זו ששרה וזזה כמו אפרת גוש ששרה וזזה כמו לא מעט זמרות אחרות. ויש את ההוא ששר כמו ערן צור בליווי סאונד של מועדונים אפלים בבריטניה. ויש את ההוא שזז כמו מיק ג'אגר שזז כמו רבים שבאו אחריו ואת זה שמנגן כמו בהרכב בלקני וזה שמזכיר את פראנק זאפה וזה שעושה טקסטים כמו של טום ווייטס ואלה שנשמעים כמו הסמית'ס. וזה בסדר. תמיד אתה דומה למישהו שהיה פה לפניך. אז על מה המועקה?

      אולי על המודעות העצמית הגדולה מדי. על התחושה שבתוך הראש של כולנו הולכת וטופחת ספרייה שלימה של סרטים ודימויים מכל מקום וזמן בטווח של 2 נגיעות על המסך של הטלפון. ההופעה של ההוא וההופעה של ההיא. ובגלל שהכול מסך וכל המסכים זמינים עוד לפני שהתחלת יש כבר תמונה שעולה לך לראש והיא זו שאתה ממקם את עצמך מולה.

      אז בין הדימויים המוטמעים והמודעות התמידית לאיך אני נראה, נשאר מרחב צר מאד לזוז בתוכו. וכשאין מרחב אין ממש חופש. וכשאין חופש אז זה לא ממש אינדי. יעני אינדיפנט. ומה שיש זה מניירות ורפליקות וחיקוי, לעיתים אפילו לא מודע, של תמונות שראינו מתי שהוא על איזה מסך שהוא. ואז, ישמור האל, זה לא ממש שונה מ"כוכב נולד" או "דה ווייס". במקום חיקוי לאייל גולן יש פה חיקוי לרדיוהד. במקום לדמיין את ריטה שרה ואז לנסות להיות כמוה, באינדינגב מדמיינים את מייק פאטון ומנסים להידמות לו. ואין פה זדון ואין פה שקר. הרצון הוא אמיתי אבל חסר אונים מול הצפת הסרטים והתמונות הזמינים תמיד ומכריחים אותך להתאים את עצמך לדימוי שכבר ראית. החופש היחידי הוא רק בבחירה בין הסרטים הרבים שיש לך בספרייה בראש.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום: אסף אנטמן)

      אם רק תיפול לנו לידיים תגלה כמה היהדות זה הדבר הכי מגניב שתפגוש

      אחר הצהריים של שישי, אחד מהיוצרים היותר טובים בפסטיבל עשה קידוש ושר זמירות שבת על הבמה. לא רחוק משם, בית כנסת מאולתר עם אנשים מזוקנים והמבט הקבוע שהולך איתם מ"בית יהודי" אי שם בנפאל, בית מדרש בפלורנטין או בית חב"ד בתאילנד, מבט שאומר ש"אם רק תיפול לנו לידיים תגלה כמה היהדות זה הדבר הכי מגניב שתפגוש".

      וגם הקידוש על הבמה, אקט שלפני שנים היה מרגיש חדש מעצם החיבור בין העתיק והדתי לפרוע והעכשווי- גם הוא נראה כלא יותר מניסיון להיראות כמו הטרנד המתאדה של יוצרים עם כיפה, גיטרה וקונטרה באס. כמו אותם שעמדו בעיצומה של הלוויית ההמונים של הרב עובדיה והשוו לתמונות מהפגנות המונים בכיכר, כי ללא ההשוואה ניטלת המשמעות. כי לוויה שהיא רק לוויה זה לא מספיק.

      ביציאה משם ארבו לי אנשים שלא הורשו להיכנס למרות ששילמו. הצלחתי איכשהו להוריד את הצמיד ולהעביר אותו למישהו אחר. הוא נכנס פנימה בצמיד משומש. יכול להיות שזו מטאפורה. או שלא.

      לטורים נוספים של אהוד ברנשטיין

      גבריאל בלחסן: איש האמונה הבודד. בודד מדי

      וידוי דברים: החטאים של המאה 21