הקריאה לעלות לארץ ישראל הייתה סהרורית לא פחות מהרעיון להישאר באירופה
שבעים וחמש שנה חלפו מליל הבדולח, והטענה המוכרת והשחוקה חוזרת: הרבנים החרדים אשמים. הם אשמים בכך שלא קראו לעלות לארץ ישראל בערב השואה. בגלל חוסר האמון הגלותי שלהם בסיסמת ה"לקחת את גורלנו בידינו" ובתקומת ישראל. הם העדיפו לשקוע בחשכת הגלות וזו האחרונה כמובן הענישה אותם על כך בהשמדת יהודי אירופה. אם רק היו משכילים לעלות לארץ ישראל, אומרת הטענה, מיליונים היו ניצלים.
בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות
אז אולי נתחיל דווקא מהסוף: שטויות! הקריאה לעלות לארץ ישראל הייתה סהרורית לא פחות מהרעיון להישאר באירופה. אין ולא היה שום היגיון לחשוב שדווקא כאן תעצר הסתערות הבזק של הגנרל הנאצי רומל, שכבש בסערה את צפון אפריקה בדרכו לפלשתינה. הקריאה לעלות לארץ ישראל הייתה התאבדות מוחלטת. כה מוחלטת עד כי ראשי הציונות בארץ הכינו לעצמם מטוס קטן להימלט מהיישוב עם פלישת הצבא הגרמני לארץ. אפילו הוכנה תכנית ללוחמה פרטיזנית נגד הכובש הנאצי, ומי שיבקר היום במורדות הכרמל יוכל למצוא ביצורים שהוכנו לשם כך מבעוד מועד. אם שאלתם, לתכנית הזאת קראו "מצדה על הכרמל". השם שאומר הכל. לכולם היה ברור שהסוף מגיע, וחילוקי הדעות (בין בן-גוריון למשה שרת) היו האם לברוח להודו ומשם להילחם בכובש הנאצי, או להילחם בו עד מות כאן בארץ. נשמע מוכר?
שלושת רבני וורשא שקיבלו הצעה מהארכיבישוף להציל את עצמם מההשמדה הבטוחה, אבל נשארו עם צאן מרעיתם עד הסוף
אבל נניח לזה רגע. נניח גם לכך שרבנים גדולים הורו לעלות לארץ ישראל, כמו האדמו"ר מגור בוורשא, או "החפץ חיים" מראדין שכשנשאל לאחר הצהרותיו של היטלר כיצד לנהוג וענה בלשון הפסוק "בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה". בואו נדבר גם על שאר הרבנים, האם אלה לא מסרו את נפשם למען הצלת כלל ישראל? ואני לא מתכוון רק להפגנת הרבנים על מדרגות הבית הלבן. אני מדבר על שלושת רבני וורשא שקיבלו הצעה מהארכיבישוף להציל את עצמם מההשמדה הבטוחה, אבל נשארו עם צאן מרעיתם עד הסוף. אני מדבר על הרב יוסף דב וויסמנדל שהכין תכניות פעולה מעשית למען יהודי המחנות ושלח לכל גורם אפשרי. לא רק לגויים. הוא לא נענה.
לא אכנס ל"אני מאשים" הציבורי הנוקב אודות רשלנותם הנפשעת של מנהיגים ציונים בתקופת השואה, כמו למשל להצעותיו של אייכמן "סחורה תמורת דם": מיליון יהודים יכולים היו להינצל תמורת משאיות שביקשו הגרמנים. גם לא אדבר מילה על מנהיג ציוני-הונגרי שהואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים, (שופט ישראלי פסק עליו כי הוא "מכר את נפשו לשטן") קטונתי מלשפוט. אבל טענות אלו לא נשמעו כלפי המנהיגות החרדית. ולא לחינם. הודו בזה גם ראשי ה"חופשיים": ביודנראט לא נמצא ולו 'אדוק' (חרדי) אחד.
הבה לא נעניק להיטלר את העונג הזה
אמת, אף רב לא שש לשלוח את בניו לישראל. רבים מאלה שעלו אז לארץ השילו את יהדותם בלחץ "היהודי החדש" שנבנה כאן. מה שלא עשו להם אלפיים שנות גולה, עשו להם קיבוצי השומר הצעיר בעשרים שנה. זה, עבור הרבנים, היה חורבן היהדות. ואל תטעו: הגאון מוילנה שלח את תלמידיו לעלות לישראל הרבה לפני העלייה הציונית הראשונה. ארץ ישראל הייתה משאת נפשם של גדולי ישראל בכל הדורות. אולם רק בתנאי שהיא משמשת למינוף וחיזוק היהדות, לא בזמן שהיא מערטלת אותה.
ושתי מילים לסיום:
א. אין דבר אכזרי, ציני ונבזי מאשר להאשים את הקרבן באחריותו לעוול שנעשה לו, זה כמו להאשים אישה באונס שחוותה.
ב. דומה והיטלר מחכך את ידיו מגואלות-הדם בהנאה בקברו כאשר הוא רואה את קרבנותיו מאשימים אלו את אלו. הבה לא נעניק לו את העונג הזה.