מ' בן 24, יצא בשאלה לפני מספר שנים. במהלך השנים התמודד עם קשיים לאור הנתק עם משפחתו החרדית שישבה עליו שבעה לאחר שעזב את הדת. לדברי חבריו, נושא האובדנות עמד על הפרק מעת לעת ולאחרונה התחיל לקבל טיפול באשפוז יום. ביום רביעי האחרון הלך מ' עם שלי, אחת מידידותיו לטיפול ולאחר מכן טיילו במרכז ונפרדו לדרכם, לא לפני שקבעו להיפגש מאוחר יותר בביתה של שלי.
"מ' אמר שהוא רוצה קצת לטייל ולסדר את המחשבות בראש" מספרת שלי, "הוא אמר שמאוחר יותר יבוא לביתי בירושלים והשאיר את הטלפון הנייד שלו אצלי ואמר שייקח אותו שיגיע אלי. נסעתי לירושלים ובדרך התקשרו אלי חברים ואמרו שהם חוששים לחייו. לרגע לא חשבתי שהוא מתכוון לשים קץ לחייו". לפני ששלח יד בנפשו, כתב מ' בפייסבוק: "בקשתי האחרונה יהי זכרי ברוך". לאחר זמן קצר גופתו נמצאה לאחר שקפץ ממנוף באזור המרכז. כשבישרו לשלי על התאבדותו, היא סירבה להאמין. "זה היה שוק מאוד גדול כי הסימנים הראו שהמצב משתפר. לאחרונה הוא נלחם בדיכאון שלו כל הזמן. גם בשיחה האחרונה שלנו, ראיתי אצלו אופטימיות ודיברנו על הטיפול ועל התוכניות להמשך. מבחינתנו החברים, הוא נפל בקרב על החיים".
מ' התמודד עם קשיים רבים עוד מילדות. משפחתו ניתקה איתו קשר לאחר שעזב את הדת. כל הניסיונות להתחבר אליהם לא צלחו. "כל רצונו היה לראות את המשפחה אבל זה לא הצליח" אומרת שלי. "יומיים לפני המקרה, הוא גורש בבושת פנים מאירוסי אחיו. מ' סבל מניכור רגשי ברמה היסטרית ונלחם כל יום מחדש כדי לנסות ולהתמודד".
חבריו של מ' הרגישו את הניכור גם במסע ההלוויה שלו. לדבריהם, משפחתו ניהלה את הטקס והביאה בחורי ישיבה שלא ידעו בכלל מיהו, מתוך דאגה שהחברים היוצאים לא יתקרבו ולא יגעו במיטתו. בתום ההלוויה העלתה שלי פוסט ובו כתבה "שכונת רוממה ירושלים, בית ההלוויות שמגר. מרחק יריקה מהבית של ה"הורים" שלי, נו.. מקום מגורם של האנשים האלה שוויתרו עלי כמעט מהרגע שנולדתי. מגיעה לאותו אזור מוכר ומנוכר לקבור אותך. אתה חבר קרוב יותר מאח אמיתי, כזה שמעולם לא היה לי שבעצמו נזרק מהבית שלו ושגם עליו ויתרו כמעט מהרגע שנולד. איזו מן נקודת חיבור מטורפת בין החיים ובין המוות".
במהלך השבוע האחרון, התאבדו שני צעירים המשתייכים לקהילת היוצאים בשאלה בישראל. רצף המקרים ועוד מספר ניסיונות התאבדות, הביאו את היוצאים בשאלה לצאת לתקשורת, לשתף בקשיים ובצרכים ולדרוש שהמדינה תכיר בצרכיהם ואף תסייע להם בדרכם לחיים ישראלים המנותקים מהציבור החרדי. פעילותם בנושא, נעשית תוך כדי טיפול בקריאות מצוקה של יוצאים נוספים שלאור מקרי ההתאבדות האחרונים, זקוקים לעזרה דחופה.
ביתה של רות שיר, יוצאת בשאלה ואם לשלושה, הפך למוקד עלייה לרגל. רבים מהיוצאים מגיעים אל ביתה כדי למצוא מקום חם ותומך. מאז מקרי ההתאבדות, אנשים יוצאים ונכנסים כל העת, בקשות במייל ובדף הפייסבוק לא מפסיקים לזרום. שיר ועוד מספר יוצאים בשאלה, מנסים לסייע בכל מה שניתן. שיחות תמיכה, סיוע במוצרים שחסרים ובעיקר, אוזן קשבת ומקום בו היוצאים יוכלו להרגיש שלמישהו באמת אכפת מהם וממצוקתם. לעיתים יש ניסיון ליצור קשרים חדשים בין משפחות היוצאים לבין ילדיהם שבחרו בדרך אחרת והכל כדי להקל על ההתמודדות הקשה עם ההשלכות של בחירתם ומקרי ההתאבדות של חבריהם.
א' בת 24 ואם לילדה בת שנתיים, תכננה את התאבדותה עם חברה שגם היא כמוה, יוצאת בשאלה. א' דאגה לבייביסיטר עבור בתה והלכה עם חברתה לסוף שבוע במלון במרכז הארץ. במהלך השבת הן העלו תמונות לפייסבוק מהמקום בו שהו וסיפרו על תוכניתם בטלפון למספר חברים. בשבת לפנות בוקר, קיימה א' את כוונותיה. ברגע האחרון, חברתה נמנעה מכך. לחבריה של א' חשוב להדגיש כי במקרה שלה, הקשר עם משפחתה הדתית לאומית, היה נפלא ולא זה הרקע לרצונה לשים קץ לחייה.
בשל המקרים של א' ומ', במהלך הימים האחרונים, מספר חברים מקהילת היוצאים בשאלה, נמצאים תחת השגחה, לאור החשש שינסו גם הם לשים קץ לחייהם.
לאלי אסף, בן זוגה של שיר שיצא בשאלה לפני כעשור, חשוב להכניס את הדברים לפרופורציה. "למרות האירועים הצמודים והקשים הללו, אני לא חושב שזה מסמל איזו מגמה. ברור שיש פה מצוקה, יש כאן אנשים שקשה להם. יש כאן הרבה מקרים שזה היה קורה להם בין היציאה בשאלה ובין אם הם לא היו יוצאים. גם במגזר החילוני יש מקרים שנערים פורשים ממוסדות חינוך וממערכות אחרות וכמובן שבאותן קבוצות ישנם כאלה בעלי סיכון אובדני. באופן כללי יש כאן הרבה מקרים שהיו קשים מלכתחילה. נכון שהם פליטים של הקהילה החרדית ובוודאי שזה לא הוסיף להם אבל זה לא אומר דבר על כלל היוצאים שבאמת מתמודדים עם קשיים עצומים ללא עזרה. ועדיין יש פה אירועים שצריכים לגרום לשינוי במערכת".
לדבריו, לא ייתכן שהמדינה אינה מתקצבת את "ארגון הלל" שמסייע ליוצאים בשאלה. "המדינה מתקצבת ישיבות על ימין ועל שמאל, חרדים שרוצים לצאת לעבוד מקבלים סיוע ואילו חרדים שמפסיקים להניח תפילין לא מקבלים כלום. יש במדינה חוק חינוך חובה ואבא שלא שולח את הילדים שלו לבית הספר יישב בכלא כי הוא גוזל מהילדים שלו את היכולת להתכונן לחיים בעולם המערבי המודרני. המדינה לא שלחה את אבא שלי לכלא על זה שהוא שלח אותי לבית ספר שלא לימד אותי שום דבר בסיסי כמו מתמטיקה אנגלית וכל מקצוע פרקטי אחר לחיים, לא רק שהיא לא שלחה אותו לכלא, היא עוד מתקצבת את המוסדות הללו כל הזמן. זה משהו שלא יכול להיות. לא ייתכן שאדם יוצא בשאלה והמדינה אומרת לו: 'מה שלמדת לא רלוונטי ואתה לא יכול להתקבל ללימודי המשך'. אם המדינה מאפשרת את המציאות הזו של מוסדות ללא לימודי ליב"ה שלפחות תסייע ליוצאים להשלים את הפערים".
לדבריו השנה הראשונה ליציאה היא הקריטית ביותר. "מניסיוני והיכרותי עם הרבה מאוד יוצאים, השנה הראשונה של היציאה בשאלה היא קריטית. צריך להבין שמדובר בשונות גדולה. לפעמים לעולה חדש יהיה קל יותר למצוא מכנה משותף עם חילונים מאשר לחרדי, למרות שאנו גרים באותה מדינה ומדברים את אותה השפה. לא מכינים את החרדים לחיים נורמאליים חוץ מחיים בכת חרדית מאוד מסוימת וההשתלבות מאוד קשה ולרוב אתה עושה זאת ללא תמיכה. היוצאים עשו צעד שרבים לא היו יכולים לעשותו ואם רק היה להם גשר לעולם החילוני זה היה אחרת לגמרי".
שרי איינפלד, בת 30 ואם לשניים, יצאה בשאלה לפני כשש שנים. שרי שיצאה מחסידות גור הסגורה, מתארת בדידות בשלבים הראשוניים של ההתלבטויות והחשיפה לעולם האחר: "כשנחשפתי לקריאה הבנתי לראשונה בחיי שהיהדות היא לא נחלת הקהילה החרדית בלבד ושיש מספר גוונים. לאחר מכן התחלתי לכתוב בלוג שנקרא 'חור בסדין' מתוך מצוקה. לאור הדברים שכתבתי, קיבלתי פניות מאנשים שאת חלקם אני לא מכירה בשמם האמיתי עד היום, בגלל שפחדו להיחשף. מדובר בתחושת בדידות איומה".
לאחר שנתיים בהם הייתה אנוסה, יצאה שרי עם ילדיה בשאלה ועזבה את הבית. המלחמה נגדה המשיכה ועסקנים מהקהילה פעלו כל הזמן מול גורמים שסייעו לעזרה להיפסק.
שרי מספרת כי הקשיים ממשיכים לאורך כל הדרך: "לאחר שאתה עוזב, אתה מאבד את המשפחה שזה הדבר הכי בסיסי שהיה איתך ומאחוריך, ופתאום הוא לא קיים יותר. אמא זה הדבר הבסיסי ביותר שמקובל לחשוב שתלחם עבורך בכל מצב, אבל לצערי למדתי שזה לא קיים. ברגע שאמא שלי חייה במקום סגור ופועלת מתוך פחד, היא יכולה להתעלם משאר בשרה". ויש כמובן את הקשיים בהתמודדות עם העולם החדש, "היכולת להתמודד עם הדברים הבסיסיים ביותר כמו עבודה, חשבון בנק, מקום מגורים ובקיצור ניהול חיים נורמטיביים, פשוט לא מוכרים למי שבא מהעולם החרדי והשינוי בתפיסה הוא לא קל".
איינפלד מפנה אצבע מאשימה אך ורק כלפי הציבור החרדי: "אין מה להאשים את הציבור החילוני. אני אישית מקבלת הרבה עזרה מאנשים שאין ולא היה להם שום קשר לציבור החרדי. הם מגיעים מתוך תפיסה של רב תרבותית ונתינת מקום לכל צורת חיים ופשוט לא מבינים מה זה הציבור החרדי. העסקנים והפוליטיקאים החרדים, פועלים כמו במאפיה, איומים בבתי משפט ובכל מקום ואני חוויתי זאת על בשרי. בגלל המשחק הפוליטי, הפוליטיקאים החילונים נאלצים להתחייב לכל מיני הסכמות אבל הם לא עושים זאת מתוך כוונה רעה, זה המשחק. לעומתם, החרדים דואגים לסגירות הזו כדי שהחרדים לא יכירו שום דבר אחר ולכן כל האשמה היא עליהם ורק עליהם".
לאור המציאות הזו, המדינה חייבת לנקוט פעולה ולסייע, אומרת איינפלד "המדינה חייבת לתת מאין סוג של סל קליטה עבור החרדים היוצאים כדי שיוכלו לעשות את המעבר הזה ויצליחו לנהל חיים נורמטיביים בעולם החילוני. יש רבים שמתגברים ועוברים את זה אבל לא כולם חזקים ומדובר בקשיים עצומים שאתה עובר אותם כמעט לבד. בטח כאמא לילדים שגם נטל הגידול והפרנסה נופלים עלי, הלחץ הוא מאוד קשה ועל הכל אני צריכה להילחם. אם היו נותנים עשירית מהתקציבים שהמדינה נותנת להחזרה בתשובה, מצבנו היה מעולה. בינתיים ארגון הלל פועל כעמותה והוא לא מתוקצב, בגלל הלחץ של הפוליטיקאים החרדים".
שלי (29) יצאה שאלה לפני 9 שנים. חשוב לה לדבר על הצורך בטיפול. בערב לזכרו של מ', אמרה שלי לחבריה כי כמו שהתגברו על שמירת שבת וקיום מצוות אחרות , עליהם להתגבר על התפיסה שעליה חונכו שטיפולים הם דבר שמכתים את המשפחה לכל החיים, "הציבור החרדי מאוד סגור" מסבירה שלי, "כל מה שקשור לסיוע חיצוני וטיפולי הוא פסול. מי שנעזר, לא הופך לסוג ז' אלא לסוג ת'. גם לי לקח הרבה זמן להתגבר על התפיסה הזו וכמו שאני עושה הרבה דברים שחינכו אותי שאסור לעשות, הצלחתי בסופו של דבר להתגבר גם בנושא הזה. חשוב לי שהיוצאים יבינו כמה זה חשוב וחיוני ובניגוד לחינוך שקיבלו, אין בכך פסול, להיפך".
למרות הקשיים הגדולים, הם לא מצטערים על היציאה ויודעים לספר על חיים מאושרים. שרי שיינפלד מציינת שיש הרבה טוב בבחירה של היוצאים ובאופייהם שגורם להם להתמודד עם כל הקשיים. "הילדים שלי גורמים לי אושר גדול, הם גדלים, מגיעים להישגים ומתבטאים בצורה כזו שאין סיכוי שהיו עושים זאת אם הם היו חיים בציבור החרדי. בנוסף החיים נפלאים. אני חיה, מצליחה, מבלה והכל מתוך בחירה. קל יותר לחיות בחמימות החרדית אבל אני מעדיפה את החיים שלי עם הסערות עם הקשיים והתמודדויות כי אלו החיים האמיתיים, ואלו החיים שאני בוחרת לחיות אותם כל רגע מחדש. בתור חרדי הכל ידוע מראש והכל מתוכנן. אתה יודע איפה תחייה ואיך יראו חייך, ליוצא בשאלה הבחירה היא דבר יומיומי. בצורת חיים כזו אני מתקדמת ממקום למקום ולמעשה חיה את החיים באמת. למרות הנפילות והמשברים ללא ספק אני בוחרת את החיים הללו כי הם החיים האמיתיים".