טקס האשכבה לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון שהתקיים הבוקר ברחבת משכן הכנסת בירושלים, ייחרט בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. זו גם הסיבה שביומיים האחרונים התכנסה ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים ודנה ארוכות בעניינים שונים. קטנים וגדולים, החל ברשימת הנואמים, סדר הישיבה וכלה בבחירת השיר שתבצע הזמרת שרית חדד.
עמרי וגלעד, בניו של אריאל שרון זכרו לברכה, בחרו בטקסיות שכזו לפגום בסמליות של העם והמדינה היהודית. הם פספסו את אחד הדברים החשובים בטקס הזה. הכיפות. כן, הכיפות. בניו של ראש הממשלה ה-11 נהגו היום בחוסר כבוד כשהחליטו להניח כיפה לראשם רק בחלקים קצרים מטקס האשכבה לאביהם.
זה אולי נשמע קצת מגוחך לרבים מכם שישבו מול המסך ובטח לא מבינים מה אני רוצה. על מה אני מדבר. יהיו שיאמרו, איש באמונתו יחיה. מה לנו להתערב. זהו בכלל עניין שבינם לבין עצמם. זו טענה הגיונית, אילו באה ממקום של דת. אבל לא כך, חבישת כיפה בלוויה זה עניין של כבוד המזהה את ישראל כמדינה יהודית. מה שלא הבינו עמרי וגלעד, כן הבינו סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וטוני בלייר, וכן, גם ראשו של יאיר לפיד, שר האוצר ומייסד ?יש עתיד?, התהדרה בכיפה שאפילו בלוויית אביו טומי לפיד לא ראתה את אור השמש.
עמרי וגלעד, בחרו להניח את הכיפות לראשם רק בתפילת "אל מלא רחמים" באמירת התהילים או בקריאת הפסוקים. אני אנסה לדון אותם לכף זכות שאולי הם לא הבינו את משמעות חבישת הכיפה בטקס כמו לוויה. או שחבישת כיפה בטקסים יהודיים-דתיים, אינה חובה אלא נימוס מכבד. אבל, אחרי הכל, אנו חיים במדינה יהודית. מדינה שגם אורחיה מהעולם מבינים שיש להביא סמלים יהודיים מהבית ולעשות בהם שימוש למשך כל הטקס.
"דרך ארץ קדמה לתורה?, אמרו חז?ל. חוסר כבוד זה לא עניין של דת או יהדות. הבנים של שרון בחרו כאמור לחבוש כיפה רק בחלקים מהטקס. עצם העניין שהכיפה כן הייתה מצויה בכיסם ובחרו לחבוש אותו רק בדקות מסוימות מובילה אותי לקושי שב"כף זכות".
שוב. אין מדובר כאן בדת. מדובר בכבוד. באותה מידה, חוסר הכבוד שהפגין אלי בן דהן, סגן השר לשירותי דת, שנצפה לאורך הטקס כולו יושב מאחורי נתניהו כשהוא לועס מסטיק לעיני כל עם ישראל. אין כל הבדל בינו לבין בניו של שרון. שניהם בחרו לא לכבד את המדינה שלנו בטקס ממלכתי. בן דהן בחר שלא לכבד את המדינה שהעניקה לו את תואר סגן השר. ובניו של שרון בחרו שלא לכבד את המדינה שרק בשל תפקידו של אביהם, זכה לכבוד מלכים גם בשמונה השנים האחרונות.
ראוי היה אם שלושתם היו מפנים ראש ימינה לעבר הרבנים הראשיים, דוד לאו ויצחק יוסף בדקות בהן שרית חדד עלתה לשיר. הרבנים יכלו לנהוג על פי ההלכה. לקום ולצאת מהטקס. אך הם בחרו לכבד אותו. אולי, מהם עמרי, גלעד ובן דהן יבינו כבוד מהו.
אותה מדינה שבחרה לכבד את אריאל שרון בשמונה השנים האחרונות מתוך כבוד של מדינה יהודית לאדם. אזרח. כל עוד ליבו ומוחו בפעולה. אותה מדינה לא זכתה לקבל היום מבניו של שרון את ההכרה בסמל היהודי, הכיפה. ובעצם את הכבוד הראוי לה חזרה.