האומץ לדבר על גילוי המיניות של נערות דתיות

מי הם הגיבורים הגדולים של הילדות הדתית- לאומית, ואולי הדתית בכלל? הטקסט והחתירה נגד הטקסט. כלומר ההסכמה מול המרד. החתירה, או המרידה, מופיע , בדרך כלל, יחד עם המפגש העצמתי, חסר הפשרות, ההכרחי, עם צמיחת הגוף והתבגרותו. אבל הטקסט המנסה לשוב ולכבוש את הבמה-השירה והריקוד, הופכים לנתון מרכזי בישיבות ובאולפנות ובחיים הדתיים של גיל ההתבגרות והלאה. אולם גם אז, הם אינם מעלימים את הגיבור החדש בילדות והתבגרות ולגיבור הזה קוראים - החטא.

הטקסט הגוף והחטא, הם הגיבורים העומדים במרכז ההצגה "ד.נ הקב''ה" , פרי יצירתם של עמית זרקה ורותי אוסטרמן העולה בתיאטרון יפו בימים אלו. ההצגה מתחוללת ברובה במתח בין הטקסט המושר: זמירות, פסוקים, דיאלוגים, לבין מחוות הגוף. השחקניות מצליחות לחשוף, לרוב, את העיוותים: את הניסיונות לחבר את הגוף לטקסט בכל דרך, אלמנט המוביל למשל לריקוד הגס, ההמוני לעתים, כמעט צעקני ואלים המצוי פעמים רבות בתוך ההתרגשות הדתית. צעקנות שאולי מפגינה דווקא את בעירת הגוף.

בדף הפייסבוק של וואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

כמה הברקות הופכות תפאורה מינימליסטית בהצגה להצלחה. את הבמה מלווים עץ התלוי במהופך , סולם וקיר התוחם את הבמה, זאת יחד עם כמה חישוקים המשמשים את השחקניות. העץ הופך, כמובן, לעץ הדעת. במודע או לא במודע היוצרות מאירות תובנה מרתקת, עץ הדעת הנוכחי בחברה הדתית הוא מוסד הנישואים: אותו מעשה שלאחר אכילה ממנו נפתחת הידיעה . אותו פרי שהכמיהה אליו עלולה לשבש דעתו של אדם. הסצנה בה השחקנית נוגסת בפרי העץ כשהינומה על ראשה היא לא פחות ממבריקה. מתח נהדר נוצר בהצגה, על הבמה עומד החטא מול הנישואים, הטהרה מול הטומאה, הסדר מול פריעתו. מתח זה מעמיד את חווית היסוד, כך נדמה, בחוויה של הנערה והאישה הצעירה, אולי אפילו הילדה, בחברה הדתית: הדחיפה התמידית, תודעתית וממשית אל עבר הנישואים כפתרון לסיבוכי הנפש וההתמודדות עם הגוף.

יש אומץ רב בהצגה הזאת, ואומץ הוא הדלק המוצלח ביותר ליצירה. המטען הגדול העומד במרכז הבמה: הנשיות בציבור הדתי-לאומי משורטטת באופן נוקב, השחקניות הראשיות, בהצגה אותה ראיתי, טליה שעשוע-אפל ועמית זרקא, יחד עם שאר השחקניות, עברו דרך חום, מרד, תשוקה, תפילה ותחושת טומאה וחטא: המילון המלא של הנערה הדתית.

אחת הסצנות החזקות בהצגה, לקראת סיומה, נעזרה בקיר הבמה. השחקניות, בזו אחר זו נחבטו בקיר שוב ושוב, במפגן של התדפקות על הדלת יחד עם הטחת הראש בחומה בצורה. חוויה כפולה זו, בה התפילה המבקשת לפתוח שערים, אדם המבקש לעצמו חום עומדים יחד עם הנוקשות והסגירות של מערכות ממסדיות, המפחדות , פעמים רבות, מאותם חום ותפילה מסכמים את חוט השדרה של ההצגה.

לטורים נוספים של יונתן ברג:

מה שכחו היורדים לברלין?

אהוד - אל תפחד ללכת לאיבוד

פיוט, נבואה ורוקנרול: אליעזר בוצר בבראבי

רבנים תתבגרו, מין היא לא מילה גסה

הערה אחרונה נוגעת לטבע התאטרון. המשחק בתאטרון בנוי על הליכה לוליינית בין פתוס ודרמה לבין איפוק, מינימליזם ורמיזה. איזון נכון בין צדדים שונים אלו מאפשרים להצגה שלא ליפול למניירות, לטון אחיד ולהיותה צפויה . נדמה כי המטען הרגשי העז של הצגה זו, אולי יחד עם הראשוניות של צוות השחקניות, בוגרות טריות של לימודי משחק גורר אותם לעתים למשחק מועצם, עמוס בהבעות פנים, הנחווים לעתים כניסיונות הסבר לקהל הצופה, הדברים אמורים בעיקר על סצנה בה הבנות רוקדות לאורך דקות ארוכות. לסמוך על הקהל ויכולת הפענוח שלו הרי שהיא אחת מהדברות הבסיסיות של התאטרון. האומץ , הכנות והדמיון שמצויים בהצגה עושים את פעולתם להפליא, אין צורך להדגיש אותם.




ההצגה "ד.נ הקב"ה", תעלה במוצאי שבת, 9.11 בשעה 21.00
תאטרון יפו. מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה

דברו על המאמר בדף הפייסבוק של וואלה! יהדות