"לילה אחד שכבתי בצריף ב אושוויץ, ולפתע אני שומע נקישות בדרגש: "אתה דוד?", "מי זה?" אני שואל. "דער וויצער דיין" (הדיין מוויצן) שמעתי 'דיין', היה לי עוד קצת דרך ארץ ופתחתי: "מה אתה רוצה?", "אני צריך ממך טובה, מחר בערב חג הסוכות ובניתי סוכה...", "סוכה? אתה בטוח?", "כן בניתי, אל תשאל איך. שמעתי שאתה אחראי על המחסן של הלחם...", "איך שמעת? זה סוד. אסור לדעת מזה..", "שמעתי, נו. לא משנה. תשמע, אני צריך ממך דבר אחד: מחר בלילה חג הסוכות. אני צריך שתיתן לי שתי כיכרות לחם. אני מבטיח לך, אני אוריד משם רק פירור לברכת 'המוציא' ואחזיר לך אותן שלימות". "רבי, אני מוכן. אבל בתנאי אחד: אתה לוקח אותי איתך", "בשום פנים ואופן לא. אתה פטור, אל תסכן את עצמך.", "רב'ה, אתה רוצה סוכה? זה התנאי שלי" לא הייתה לו ברירה, ואכן הוא לקח אותי למקום המחבוא שם הוא הצליח מקרשים שהושלכו וברזל חלוד אחד להקים סוכה שגם למשה רבינו לא הייתה סוכה כשרה יותר. הוא הוריד, כהבטחתו, פירור אחד מהלחם ובירך ואמר לי: "בזכות זה נינצל"
את הסיפור הזה, שאומת גם מול בנו של "הדיין מוויצן", המכהן כיום כרב בשיקגו, סיפר דוד יזרעאל, הנספח הכלכלי של ישראל בוונצואלה. למרות שהוא מכהן כיו"ר "יד ושם" בוונצואלה, את הסיפור הזה הוא סיפר ל"גנזך קידוש השם", מכון העוסק בתיעוד גבורת הנפש היהודית בשואה, אותו הקים ב1964 חוקר השואה וחבר מועצת יד-ושם משה פרגר.
כיום מנהל את המכון, שכבר אסף למעלה מ300,000 מסמכים, פריטים ועדויות, הרב דוד סקוסלקי. תחת הכוונתו המכון מעביר הרצאות, סיורים, ומציע חומר לחוקרי שואה, לסטודנטים ולתלמידי כיתות העל-יסודי.
יום השואה בוואלה! יהדות
אלוהים נמצא גם בתוך תאי הגזים
איך אלוהים נתן לשואה להתרחש?
ואז הנאצי אמר לכלבו: "בן אדם, תפוס את הכלב"
"לאסוף את השברים": סטודנטים יוצרים סרטי זיכרון לשואה
הרב סקוסלקי, לשם מה צריך כל כך הרבה מכונים לשימור זיכרון השואה?
"לי יש שאלה הפוכה: "למה יש כל כך מעט? שליש מעמנו נכחד, מיליון וחצי מתוכם ילדים. אני חושב שבכל פינת רחוב היינו צריכים לראות אתר הנצחה.
ובכל זאת, מה יש לכם שאין ב"יד ושם"?
יד ושם הוא היער הגדול המקיף את הכל, אנחנו ממקדים את אלומת האור לזווית מאוד מסוימת אל גבורת הנפש היהודית. משה פרגר, חבר הנהלת יד ושם, חש שזווית זו אינה מקבלת את הדגש הראוי לה, והוא כניצול שואה, חש שהיטלר נלחם דווקא בה. 'היו אז 18 מיליון יהודים בעולם של מיליארדים', אמר לי פעם, 'למה היטלר שם את חוד החנית דווקא בהם, מדוע ה"פריבילגיה" הזאת? זה פשוט משום שהוא ראה כאן מלחמת אור וחושך, והוא ידע שרק אם הוא יכבה לחלוטין את היהודי, יוכלו לשלוט אלף שנות הרייך'. ב"שיחות עם היטלר" כותב ראושנינג שהיטלר אמר לו: גם אם יישאר יהודי אחד חי, הפסדתי את המערכה". ולכן הוא פתח את המכון על מנת להנציח את את גבורת הנפש היהודית שעמדו בגבורה במצבים הכי קשים. דווקא מתוך השואה ניבטת גבורת הנפש של עמנו.
איך מנציחים את זה?
מגיעים לכאן חוקרים, תלמידים וסטודנטים, למענם הקמנו מאגר אדיר של תיעודיים ועדויות המחולקים לפי נושאים. קח לדוגמא את דרשותיו של הרבי מפיאסצנה בגטו וורשא ערב חיסול הגטו, שנמצאו לאחר המלחמה עם 18 כרזות מהגטו. יש פרויקט על גטו לודז', קובנה, הולנד ועוד. אפשר לדבר על השאלות המצמררות שנשאל הרב אושרי במהלך השואה ושתיעד בספרו "במצור ובמצוק" כמו ילד בגיל 12 הידוע שלא יזכה להגיע לגיל בר מצוה ושואל את הרבי אם מותר לו להניח תפילין כבר בגיל זה, או אדם השואל אם סוכה שיבנה מעצים שיגנוב מן הנאצים תהיה כשרה לחג. בפעם אחת נשאל אם צריפי אושוויץ חייבים במצוות מזוזה. הרב מספר שם שלא רוצה לפסוק כי הצריפים חייבים כי אז הוא בעצם חורץ עליהם דין של "דירת קבע".
האם המדינה עושה די לשימור המורשת הזאת?
המדינה תומכת בנו לאורך כל הדרך באמצעות משרד התרבות. האם זה מספיק? גם אם יהיה פי שניים, פי עשרה או פי מאה זה לא יספיק. לעולם זה לא יספיק. יש כל כך הרבה מה לעשות. רק כעת השקענו תקציב עתק בהקמת מוזיאון, וכבר קיבלנו אישורי בניה אולם עדיין חסרים תקציבים.
אספר לך סיפור מדהים: בעבר כשנתקלנו במחסור בתקציב, יו"ר ועד הידידים שלח אותנו לרב לייב זיסמן, חסיד חב"ד ניצול גטו קובנה, שביקש לכסות מכיסו את המחסור שהיה אז. כשהתפלאנו על תרומה זו הוא סיפר לנו את סיפורו האישי: אבי עשה לי בר-מצווה בחג הסוכות, ותפר לי מגפיים בהם אוכל להסתיר את התפילין. אולם כשהגיעו לאושוויץ הפשיטו אותנו ולקחו גם את המגפיים. הבטתי ימינה ושמאלה ועוררתי מהומה בין הילדים, תוך כדי המהומה הצלחתי להתגנב ולקחתי את התפילין. באותו זמן שהה יחד איתנו במחנה הרבי מנובימינסק, שביקש ממני את התפילין לקיים את המצוה. "רב'ה" שאלתי אותו "הרי תפילין אינה משלושת המצוות שעליהם נאמר "ייהרג ואל יעבור", אתה יודע שאם יתפסו אותך יהרגו ואתך. מדוע אתה עושה את זה?" והרבי ענה לי: "אנחנו כאן במחנה בבחינת מתים. כל מצוה שאנחנו מספיקים לעשות זה לחזק את הכח היהודי, להחליש את הרוע." זה הסיפור שלו, שהוא מצא אותו רק כאן. כך גם אנשים רבים שמצאו אצלינו את הוריהם ואת הסיפור האישי שלהם.
וכיצד אתם מתעדים עדויות אלו?
כשסטיבן שפילברג ביקר כאן הוא טען: לא יעזרו כל המסמכים אם העדויות ההולכות ואוזלות לא יתועדו. לכן הקמנו אולפן מיוחד יחד עם שפילברג ואף בשיתוף עם "יד ושם" ובו תיעדנו את העדויות הרבות.
בשיתוף עם "יד ושם"?
בוודאי. תראה, יד ושם לקחו על עצמם עול כבד מנשוא: להילחם במכחישי השואה. אולם לא כל ניצול שואה שומר מצוות הצליח למצוא תעצומות נפש לפתוח את ליבו ולחזור לימי האימה. דווקא מול אנשים כמותו הבקיאים בשפה, בטרמינולוגיה ובניואנסים, היה לו קל יותר להיפתח וכך יכולנו לתעד יחד את העדויות.
ביום רביעי הקרוב יערך ערב השקת הספר "את נשארת שם מכתבים לאחותי שלא הכרתי" אותו כתבה הסופרת שושנה חן. הספר נוגע לה בעקיפין דרך הגנזך. לשושנה חן הייתה אחות שלא שרדה את השואה ונשארה שם. אחות שהיא לא ידעה כלל על קיומה. בספר הזה היא מגוללת את סיפורה. זהו ספר אחד מתוך 40,000 הכותרים הנמצאים בספריית "גנזך קידוש השם".
מהם לקחי השואה בעיניך?
הרב פנחס מנחם יוסקוביץ', לימים רבה של פולין, היה נער צעיר בזמן שהגרמנים ריכזו את היהודים בבית הקברות, ברגע של מסירות נפש הוא הסתתר מהשומרים והניח בסתר תפילין. מה היה הדחף שלו להניח תפילין? הרי הוא סיכן את נפשו. מילא אם הוא היה הולך לגנוב לחם הייתי מבין שהרעב מציק לו, וכבר לא היה איכפת לו להיתפס. אולם מדוע לו לסכן את נפשו ולהניח תפילין? מסתבר שהנער חש במה הנאצים נלחמים וזו הייתה המלחמה הפרטית שלו נגד הצורר הנאצי, בה הוא לא נתן להם לנצח. וזה, לדעתי, לקח השואה החשוב ביותר לדור השני והשלישי: דעו מי היו אבותיכם, הם לא הלכו כצאן לטבח כי אם שמרו על תעצומות הנפש הכבירות ביותר בהיסטוריה, היו גאים בזה.